כמעט כמו שאנשים זוכרים איפה הם היו כשרבין נרצח, כל מבודד זוכר את הרגע שבו המציאות שלחה אותו לפינה לחשוב טוב־טוב על מעשיו. אצלי זה קרה כשכבר הייתי במיטה, עייפה ומוגנת, קשובה לחדשות אך מתנחמת בכך שהן לא לגמרי קשורות אליי. ופתאום ההודעה הזאת מחברה, עם צילומסך של פוסט ממארגני המסיבה הירושלמית שהשתתפנו בה בפורים. מתברר שחולה 247 הקרחניסט הכניס את כולנו לחובת בידוד.
שיחיה כבר התכונן לשנת היופי שלו, והיה חצי מנומנם כשהודעתי לו על הטרגדיה. ופתאום, ברגע אחד, האדם שאת הכי קרובה אליו וכבר שבוע נמצא איתך במגע מאומת חותך ממך כאילו את מצורעת. אין היגיון. יש הנחיות. אז הוא לקח את הכרית שלו, עבר לסלון, הכניס לי שקית עם כפפות לחדר ובתוך דקות הבית נחצה לשניים – משפחת בודה איחוד ומשפחת בודה מאוחד.
"תחשבי על הצד הטוב שבעניין", אמר לי בבוקר מבעד לדלת, "ממילא את כותבת הכול מהמיטה, עכשיו גם יהיה לך שקט". ובאמת, מה השתנה בעצם, מלבד העובדה שהסוהר שלי לא מאפשר לי אפילו גיחה קטנה למקרר. כמו אסירה בנווה־תרצה קיבלתי את ארוחת הבוקר שלי מהחריץ של הדלת. שיחיה השקיע – הוא הכין לי צלחת מפנקת עם חביתת עשבי תיבול וגבינת ריקוטה, וכל היום הילדים היו עליו. לרגע חלפה בי מחשבה זדונית להגדיל ראש ולהמשיך את הבידוד הזה עד אחרי פסח לפחות.
אבל כמו אחרי לידה, כשהעולם נותן לך שקט כי "אסור להפריע" ואת רק רוצה שמישהו קצת יפריע לך, בשלב מסוים השעמום מתחיל להכות בך. אנחנו גרים ביישוב קהילתי. בימים כתיקונם, אין ערב שאני לא יוצאת מהבית לסיבוב עם הכלב ופוגשת אנשים. פתאום להיות ככה לבד, 24/7, מה עושים עם כל השקט הזה? ויש גם רגעים מרגשים. כמו למשל כשהשכנה עשתה בשבילנו קניות לשבת והניחה ליד הדלת, כשקיבלנו ביום שישי חלה מילד של חברים, או כשהתחברנו לקבלת השבת היישובית דרך זום.
אני מקפידה להתקשר להורים. אבא שלי כבר שבועיים בבית, גזר על עצמו בידוד מרצון. הוא נושק לשבעים, עם רקע רפואי, נמצא בקבוצת הסיכון הכי גדולה שיש, והוא חרד. אני יכולה להרגיש את הפחד מהקפוצ'ון שמכסה את ראשו בזמן שאנחנו מדברים, כאילו הקורונה עוברת דרך מסך. למרות העובדה שהוא ממש מתאמץ להצחיק אותי, אני רואה גם את הכאב והקרע של אדם שלראשונה בחייו נאלץ להפסיד תפילה במניין, ולא יכול לראות במשך ימים ארוכים את הילדים והנכדים שלו.
פתאום אני מוצאת את עצמי, יחד עם אנושות שלמה, בסיטואציה שבה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא ציות עיוור לתקנות. יש אנשים שהצייתנות באה להם באופן טבעי, ויש כאלו שעבורם זו מלחמה באופי הכי בסיסי שלהם
בערב התעורר דיון משפחתי נוקב מבעד לדלת. נכון שגזרתי על עצמנו בידוד, אך האם עליי לדווח למשרד הבריאות? שיחיה היה נחרץ בעניין – ברור שלדווח! לפעמים אני ממש מקנאת בו. הוא אפילו לא משתעשע במחשבה לעגל פינות. אני זוכרת איך פעם קנינו מכונית ממישהו והיא הגיעה עם דלקן שהיו בו שלושים שטיפות רכב בחינם. עד מהרה הבחנו שהמונה של תחנות השטיפה לא עובד עליו. לא משנה כמה שטפנו אותו, המחשב המשיך להראות שנותרו לנו עוד שלושים שטיפות. "יש לכם שטיפות לנצח", אמר לנו חבר, "לא הייתי מוכר את הרכב הזה לעולם!". אבל לא שיחיה. הוא מיהר להתקשר לפזומט ולדווח על התקלה. וגם אני מיהרתי להתקשר למשרד הבריאות ולדווח על היותי מטומטמת חובבת מסיבות.
אני טיפוס מרדן. כנראה נולדתי כזאת. עוד בגיל ארבע, הרבה לפני שידעתי מה זה פמיניזם, הטלתי ספקות. באלבום המשפחתי שלנו יש תמונה שבה אני עומדת צמודה אל הקיר עם קוקיות, על ראשי כיפה ועל כתפיי ציצית. אמא שלי מספרת שהייתי הולכת לגן ומחביאה אותן בתוך הבגדים בתקווה שייתנו לי להיות חזנית. מאז עבר לי הפמיניזם, אבל המרדנות כנראה נשארה.
ופתאום אני מוצאת את עצמי, יחד עם אנושות שלמה, בסיטואציה שבה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא ציות עיוור לתקנות. יש אנשים שהצייתנות באה להם באופן טבעי, ויש כאלו שעבורם זו מלחמה באופי הכי בסיסי שלהם.
על המסך מתנגן הסרטון עם הבחורה שהפרה את הבידוד והתראיינה אצל ניב רסקין. אחריו מגיעים הדיווחים על החבר'ה מפרו שהמדינה הרימה מטוסים על חשבונה בשבילם ומסרבים להיכנס לבידוד. ובא לך לצעוק להם, לעזאזל, אני כבר שבעה ימים פה נובלת, קמלה לאיטי, ומצייתת. מרכינה ראש ומהנהנת כאחרונת הסחים. בואו פעם אחת נעשה משהו בניגוד לאינסטינקטים שלנו. פעם אחת נצא מגדרנו למען האחרים. בשביל הזקנים ומדוכאי החיסון, בשביל אבא ואמא שלנו. פעם אחת לא נשאל שאלות, נסתום את הפה ונעשה מה שאומרים לנו. בהנחה שיישאר פה עולם לחיות בו, יהיו לנו חיים שלמים לחזור להיות מרדנים.
