הכי אני מתגעגע לאמא שלי. לא ראיתי אותה שבוע וחצי בסך הכול, ואנחנו מדברים כל יום, ושולחים זה לזה מלא הודעות, ועושים שיחות וידאו כשאפשר, ועדיין, זה לא זה. מאז שהקורונה הזאת חרפנה הכול אני כל הזמן חושב עליה, ואני כל הזמן מתגעגע אליה, ואני כל הזמן דואג לה, רק שלא יקרה לה כלום, רק שלא יקרה לה כלום.
איך פתאום זה קרה לנו ככה, בבום איטי כזה, למרות שאין דבר כזה בום איטי, אבל הנה, עובדה שיש. חבר טוב שלי שלח לי לא מזמן קישור לכתבה הראשונה שפורסמה על הקורונה, על הרוג ראשון מנגיף מסתורי בסין. זו מין ידיעה כזאת שבכלל לא קוראים מרוב שהיא משעממת. נגיף מסתורי בסין, למי אכפת, באמת, למי אכפת. אבל הנה, אכפת לי מאוד מנגיף מסתורי מסין. כל החיים שלי התהפכו, כל החיים של כולם התהפכו. אני מנסה לשמור על קשר עם החברים שלי, לכולם יש בלגן עכשיו בחיים, בחשבון הבנק, בתהומות הנפש. חוסר הוודאות חונק להם את התודעה, משבש להם את היציבות הנפשית, מפורר להם את הזוגיות. והכול במין איטיות כזו רועשת, כמו בום איטי, יש דבר כזה בום איטי, הנה, הבום הזה מתחולל ממש עכשיו.
בשבוע שעבר תכננתי לכתוב כאן טור על הלידה השקטה ששירה ואני עברנו לפני ארבע שנים, בעשרים במרץ אלפיים ושש עשרה. זה תאריך כל כך חשוב ומשמעותי עבורי, כבר מזמן נשבעתי לעצמי שבחיים בחיים לא אפספס אותו. הכנסתי תזכורת שנתית ליומן שלי, לכתוב טור על הלידה השקטה, ככה כתבתי, כדי לא לשכוח, כדי לזכור ולהזכיר, כדי שעוד ועוד אנשים ונשים שעוברים אסונות מעין אלה יקראו את המילים שלי וימצאו בהן נחמה. זה כל מה שאני מחפש בחיים האלה, שתדעו, זה כל מה שמעניין אותי כיוצר בגלגול הנוכחי, לנחם. וחוץ מזה, גם בשביל עצמי חשוב לי לזכור את מה שעברנו. הסיפור הזה הוא חלק ממני, והעובדה שיש לי שני ילדים אהובים בבית לא מכסה את הטראומה שעברתי, ולא מרפאת אותה. האושר והכאב מסתופפים בי ביחד, ככה זה. מי שהחזיק תינוק מת בידיים יודע על מה אני מדבר. אבל בגלל הקורונה הדוחה הזאת לא כתבתי על זה מילה. שכחתי. התזכורת בגוגל נשטפה בים של התראות ושיחות וידאו מפוקסלות. החיים כל כך צפופים עכשיו, כל כך מחניקים וכהים, אי אפשר לראות כלום, אי אפשר להרגיש כלום, בקושי אפשר לחשוב, ובטח שלא להיזכר. לא כתבתי על הלידה השקטה מילה, ובשבת שעברה, בלילה מאוחר, שירה אמרה לי פתאום, שמת לב שזה העשרים במרץ, ואני הבטתי בה ואמרתי, וואי שכחתי מזה לגמרי, איזה הזוי, איך יכול להיות ששכחתי לכתוב על זה, זה יותר חשוב לי מהכול, זה יותר חשוב מהכול, זה בטח יותר חשוב מהקורונה.
את כולנו חונקות החרדות, כולנו מדמיינים את האפשרות שמישהו שאנחנו אוהבים יאבד בקרוב את חייו, כולנו מדמיינים, ולו לרגע אחד, את המוות של עצמנו
לפני ארבע שנים ושבוע, בעשרים במרץ אלפיים ושש עשרה, החיים שלי התכווצו לתוך עצמם. אני זוכר כל פרט בשבוע הנורא ההוא, מבדיקת האולטרסאונד הראשונה ועד הנסיעה השקטה כשחזרנו מבית החולים, עם רחם ריק ולבבות הלומים. במשך שבועות ארוכים הסתובבתי בעולם עם מועקה איומה, כולם המשיכו את החיים שלהם, כולם חיים את היום יום שלהם, כולם מתנהלים בנינוחות, באדישות, כאילו שום דבר לא קרה, ורק אני קרוע כאן, לבדי, אף אחד לא איתי ואף אחד לא מבין אותי. ככה הרגשתי אז.
והנה, ארבע שנים עברו. מרוב שקורונה, שכחתי אפילו לזכור את הימים השחורים ההם. ובניגוד למה שהרגשתי אז, בימים האלה אני מרגיש שכולם מבינים את כולם, וכולם מרגישים את כולם, שהרי כולנו שקועים באותה הג'יפה, את כולנו חונקות החרדות, כולנו מסתובבים באותם רחובות נטושים, כולנו מתבוננים על דיווחי החדשות המעיקים, כולנו מדמיינים את האפשרות שמישהו שאנחנו אוהבים יאבד בקרוב את חייו, כולנו מדמיינים, ולו לרגע אחד, את המוות של עצמנו.
אנחנו לא לבד. מצחיק לכתוב את זה בזמן שכולנו מבודדים ומרוחקים וספונים, ועדיין, אנחנו לא לבד. יש לנו את היכולת להרגיש ולהבין זה את זה, יש לנו את היכולת לראות ולכאוב זה את זה. לפני ארבע שנים, כשאיבדנו את התינוק שלנו, הרגשתי שאני לבד בעולם, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, הרגשתי שנעקרתי מהמציאות. והנה היום, ארבע שנים אחר כך, שוב אני מוצף ושבור ומבולבל, אבל הפעם אני לא לבד. הקלישאה נכונה, צרת רבים חצי נחמה. בלי ששמנו לב הנגיף הזה השית עלינו אמפתיה.
תחזיקו מעמד אנשים.
