כבר כמה חודשים אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם מישהו שהוא לא אשתי. אני מסתיר את זה משירן, וקשה לי, אבל אין מה לעשות: לפעמים בזוגיות לא מספרים את כל האמת. זו מערכת יחסים של אהבה ושל שנאה, רוויה במפגשים חפוזים ומהירים, לפעמים פעמיים־שלוש ביום. אבל אין מה לעשות, אני מכור. כבר כמה חודשים אני מנהל מערכת יחסים עם בחור בוכרי בן חמישים בערך שקוראים לו רפאל, ויש לו מכולת קטנה מתחת לבית שלי.
האמת שהתגעגעתי למכולת. אחרי שנים של סופרמרקטים גדולים ומנוכרים בתל־אביב, סוף־סוף יש לי מכולת קטנה מתחת לבית. נודה על האמת, בדיוק כמו שפיתה־שווארמה ולאפה־שווארמה הן שתי מנות שונות לחלוטין, כך גם אין שום קשר בין חוויית הקנייה בסופרמרקט גדול לחוויית הצרכן במכולת השכונתית. הסופרמרקט הגדול רוצה לפתות אותך, למכור לך יותר, לפוצץ לך את העגלה. במכולת היחסים אחרים, אינטימיים יותר. אתה לא עוד מספר. אתה בנאדם עם רצונות, עם רגשות.
שנות השבעים והשמונים
עוד משחר נעוריי העפולאיים חיבבתי מכולות. למכולת המיתולוגית של עפולה קראו "קייצי", והיא שכנה למרגלות בניין שהיה פעם בית קולנוע, שנקרא "קולנוע קייצי". היא הייתה קרובה מספיק לבית של ההורים שלי כדי שהם יוכלו לשלוח אותי "לרשום שם". אני זוכר את הפעם הראשונה שאבא שלי שלח אותי לקנות לחם שחור וחלב. תחושת הגאווה: סוף־סוף אתה ישות עם אחריות שיכולה לבצע משימות מהותיות שעתיד הבית תלוי בהן. כמובן, שחזרתי עם לחם לבן ושוקו. עוד לא היה לי ניסיון. אבל הייתי צעיר ונלהב, ולאט־לאט השתפרתי.
והנה עכשיו אני עם רפאל, והמכולת הקטנה שלו ברמת־גן. כמו שציינתי, רפאל הוא בחור בוכרי גדול גוף בן 50, שיש מצב גם שהוא בן 65 או 23. אני לא יודע לזהות גיל אצל בוכרים. המכולת שלו קטנטנה, בגודל חדר ממוצע, והיא ממוקמת בקומת הקרקע של בניין מגורים בן שלוש קומות. ברקע מתנגנת כל הזמן מוזיקה בוכרית רועשת. ליד הקופה מונחים תמיד שני מגשים עם קובה תוצרת בית, ומאפה בוכרי אותנטי שנקרא "שלנדידה" – זה שם שהמצאתי כרגע אבל הוא נשמע לי מתאים.
במשך כמה חודשים המכולת של רפאל הייתה מבחינתי מה שנקרא "מכולת השלמות": את הקניות הגדולות הייתי עורך באחד מהסופרים הגדולים באזור, בגלל המגוון הרחב יותר, המחירים הזולים יותר, ושירן שחושבת שקניות הן בילוי אז עדיף ללכת למקום מושקע. אבל אל רפאל הייתי מגיע בבוקר ובערב, ועורך קניות השלמה למה שחסר כרגע בבית. גבינה צהובה. קוטג'. חמאה בקופסה שקופה מפלסטיק שרפאל חותך מגוש גדול שהוא מזמין מתנובה כאילו אנחנו בסבנטיז.
רפאל מבלה את רוב זמנו בצעקות על אנשים בבוכרית בטלפון. זה תמיד נותן לך תחושה שאתה קונה דברים לבית מפרק של "שנות השמונים". את רפאל עצמו, אגב, לא קל לקנות: בפעמים הראשונות שנכנסתי למכולת הוא לא אמר מילה, הסתכל בי בחשד, רצה לבדוק עם אני מכוון למשהו חד־פעמי או שזה קשר רציני. רק כשהוא הבין שיש פה פוטנציאל לזוגיות ארוכת טווח הוא התחיל להפשיר. קצת כמו שירן כשהתחלתי איתה – וכן, השוויתי עכשיו את שירן לרפאל, בוכרי בן 50 או 65 או 20.
אחרי כמה שבועות, רפאל החליט לקחת את היחסים שלנו צעד אחד קדימה. בדיוק השלמתי לבית שקדי מרק ופודינג אינסטנט, וניגשתי לשלם. רפאל הפסיק לצעוק בבוכרית על מישהו בטלפון. הגשתי לו את המוצרים, הוא לקח אותם, האצבעות שלנו נגעו – הוא הסתכל לי בעיניים ואני עצמתי את שלי כי ידעתי מה הולך להגיע – והוא פתח את פיו, התקרב אליי ואמר: "אולי אתה רוצה לרשום פשוט במקום כל פעם משלם?"
אבל כמו בכל מערכת יחסים, אחרי ההתרגשות של ההתחלה והפרפרים (באורז) הגיעה השגרה. נפגשים פעם־פעמיים ביום, מדברים קצת על העבודה והילדים, וחוזר חלילה. נגמרו הריגושים של ההתחלה: הפעם הראשונה שהוא אמר לי לא לקחת מהלחמניות כי הן יומיים פה וצריך להגיע ארגז חדש; הפעם ההיא שהוא פרגן בקינדר לעולל על חשבון הבית; הפעם שהחליף לי חבילת עוגיות שהייתה פג תוקף בחבילה אחרת שהייתה פג תוקף אבל של פחות ימים.
השגרה הרגה אותי ואת רפאל. הייתי נכנס אליו למכולת וקולט שהוא מאוכזב ממני. הוא כבר לא מוכן יותר לסבול את זה שאני בא אליו רק להשלמות, ונוטש אותו לטובת סופרמרקט צעיר ויפה יותר כשאני צריך לעשות את הקנייה הגדולה. מערכת היחסים שלנו התרסקה כמעט לחלוטין, עד שפתאום משום מקום הגיע נס גדול.
יוצאים קבוע
יש זוגות שכשמערכת היחסים שלהם עולה על שרטון הם עושים עוד ילד כדי להחיות אותה. אני ורפאל לא צריכים ילד, יש לנו נגיף.
הקורונה החזירה את החשק לחיים שלנו, הסכנה שבסופרמרקטים הענקיים הפכה את רפאל והמכולת שלו למושא תשוקתי. לא עוד "מכולת השלמות", ממש לא. המכולת הקטנה של רפאל הפכה מבחינתי לנווה מדבר של בריאות. גם ככה נכנסים אליו עשרה אנשים כל היום, אז הסיכוי לחטוף שם קורונה הרבה יותר קטן. אלא אם כן "קורונה" זו קללה בבוכרית, ואז הסיכוי די גדול.
התחלתי לדפוק שם רכישות גדולות, ורפאל מצידו התחיל להשקיע. זה לא היה עוד רפאל עם המדפים המוזנחים והמוצרים פגי התוקף. ממש לא. מוצרים חדשים החלו להפציע, המכולת קיבלה צורה. ביצה שנשברה על הרצפה בבוקר כבר לא הייתה צריכה לחכות לערב שינקו אותה, ואפילו רפאל החליף סוף־סוף את הטרנינג הדהוי עם הכתם של הטחינה ללוק ספורט אלגנט בוכרי, שמשדר "אני עדיין לגמרי מאמין במערכת היחסים הזאת".
כבר חודש אנחנו יוצאים קבוע, אני ורפאל. חשוב לו להרגיע אותי שהוא כאן בשבילי. "גם אם יהיה סגר אני אפתח בשבילך", הוא אומר לי בשעה שהוא רושם קניית בהלה נוספת של 937 שקל. ואני? אני אומר לעצמי שעם כל ההפחדות והפאניקה, אם כבר למות מנגיף עטלפים מעפן, אז לפחות שזה יהיה לצד בוכרי גדל גוף בן 50, או 65 או 20.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
