בראשית השבוע עמוס הוואטסאפים הזה התגלגל ברשתות, בין השאר, דו־שיח בין בנימין נתניהו לדנה ויס. ראש הממשלה אומר שם כי הוא מקווה שבקרוב תימצא התרופה לנגיף הקורונה "בעזרת השם", והמראיינת מחדשות 12, כך לפי הציטוט הוויראלי שנעטף בגרפיקה צבעונית לזיכוי הרבים, עונה לו: "התשובה נמצאת במכון ויצמן". נתניהו מצידו משיב: "גם במכון ויצמן מתפללים לעזרת השם".
טוב, אז זה לא בדיוק מה שקרה באולפן, ומי שצפה בשידור המקורי יודע שהמנחה השמיעה את הדברים בחיוך, ולא כנזיפת כפירה. על הדרך היא הוסיפה, באותה נימה מחויכת: "כששואלים אותי איפה בית המקדש המודרני של הציונות, אני עונה: במכון ויצמן".
הדיאלוג החביב הזה היה מעין שביל בריחה מאינספור תובנות עומק שרצות ברשתות בימי קורונה אלה. חלקן מתוקות ונוגעות, רובן נשמעות כמו פרודיה על עצמן, מהסוג שאפשר לדקלם ולחקות עוד בטרם קריאה: אז מה הקורונה הזו רוצה לומר לעומק נשמתנו, ומה אלוקים דורש מאיתנו כי אם לעשות; מה הכינוס לתוך עצמנו מבקש ללמד אותנו, ומה מאורח החיים החדש שלנו אנחנו מוכרחים לאמץ גם ליום שאחרי. אם כל אלה לא מספיקים, באים קדושי ישראל – אמיתיים ומזויפים – ושולחים לכפפת כף היד שלנו מסרים משנת 1412 לצד תוכן ניו־אייג'י, וכולם יודעים לומר מי יחיה ומי ימות, מי ברעש ומי במגפה – ולמה.
אפשר ללמוד מקצוע ולבדוק מודעות דרושים – ובכל זאת להאמין שפרנסה משמיים. איך זה הולך ביחד? בדיוק כמו שהגוף שלנו הולך ביחד עם הנשמה. בדיוק כמו שפחד גורם לנו לפיק ברכיים, התרגשות לפרפרים בבטן, ועלבון לחיוורון פנים ששום אבולוציה לא יכולה להסביר עד תום
איכשהו בתוך כל השיח שנע בין דביק למסוכן, התיאולוגיה של הקורונה נראית כמו אסקפיזם מבורך, גם אם היא מגיעה מגורמים לא צפויים כמו ראש ממשלה ועיתונאית ערוץ 12.
*
בשנת 1892 ישב באודסה המשורר היהודי הסוציאליסט שאול טשרניחובסקי, וכתב את השיר "אני מאמין", המוכר יותר בשמו "שחקי שחקי". מילותיו של טשרניחובסקי היו להמנון־מעט בשביל מי שפרקו את עול התורה והמצוות מעל כתפיהם הצעירות, עזבו את השטעטל והפכו למשכילים ציוניים. "כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז", כתב המשורר, ודייק את תחושותיו של אותו מחנה באותו דור: "כי עוד אאמין גם באדם / גם ברוחו, רוח עז".
טשרניחובסקי וחבריו היו משוכנעים שמשהו חדש מתחיל ועם הזמן יבטל כליל את היהדות הישנה והמאובנת; ממש כפי שמייסד המדינה, דוד בן־גוריון, היה משוכנע שבתי המדרש עומדים לחלוף מן העולם, אז מה אכפת לו לתת כמה פטורים מגיוס לבני הישיבות. אלפי סטיקרים מאירי עיניים של "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים" יוכיחו אחרת, וכך גם חוק הגיוס השנוי במחלוקת בחירות קשה. האמונה באדם ובכוחו המדעי לא הצליחה לבטל את הקשר הבלתי אמצעי בין האדם לאל; הכמיהה לפתרון מכון־ויצמני לתחלואת הקורונה לא החסירה מעוצמת התפילות והתעניות שקיבלו על עצמן קהילות יהודיות בארץ וברחבי העולם כולו.
להבדיל ממה שהמורדים ביקשו מאיתנו, אין סיבה אמיתית לבחור רק באחד מהקטבים. הראשון שהאמין באדם לא היה טשרניחובסקי וגם לא שפינוזה, אלא אלוקים בכבודו ובעצמו. הוא נתן לו את הכוח והבינה וגם את הבחירה החופשית לעשות כרצונו, בעיקר בתחום יראת שמיים. להבדיל מנציגיו עלי אדמות, אלוקים פחות נבהל מהאופציה הכופרת בעיקר. הוא לקח אותה בחשבון עוד בששת ימי בראשית. מי שמשוכנע שאמונה דתית מחייבת שיתוק מדעי, כנראה למד יהדות מכותרות עיתונים מצהיבות או משיח הבחירות של אביגדור ליברמן וחבורתו. אמונה דתית אמיתית לא משליכה יהבה על תפילות ותחינות בלבד, אבל היא בהחלט נשענת עליהן. ממש כפי שהאדם הדתי לומד מקצוע, בודק מודעות דרושים ומתקשה לקבל את הגזרה כשהוא נקרא לשימוע בדרך לפיטורין – ובכל זאת הוא מאמין שפרנסה משמיים. איך זה הולך ביחד? בדיוק כמו שהגוף שלנו הולך עם הנשמה. בדיוק כמו שפחד גורם לנו לפיק ברכיים, התרגשות לפרפרים בבטן, לחץ לדפיקות לב מואצות, ועלבון לחיוורון פנים ששום אבולוציה לא יכולה להסביר עד תום.
אלוהים והמדע לא ניצבים בשני קצוות נפרדים, ואין שום סיבה שנעמיד את עצמנו במד־אמון דמיוני על מנעד כזה. אנחנו יכולים פשוט לפקוח עיניים ולראות את שניהם שזורים זה בזה – האל והמדע. נגיף הקורונה יכול ללמד אותנו על עצמנו שלל דברים, ממש כמו שכל תופעת טבע נדירה או יומיומית יכולה להביא אותנו לתובנות מרתקות, אבל יש כמה עובדות שאנחנו נדרשים אליהן עם או בלי הפילוסופיה של הקורונה. עם כל הטכנולוגיה המתקדמת שלנו, נגיף פצפון מצליח להזכיר לנו כמה קטנים אנחנו וחסרי אונים. מיליארדי תושבי כדור הארץ מתנהלים כסימני שאלה, רכונים מול מיקרוב שמשתק להם את החיים. יש לנו על מי להישען במכון ויצמן ובשלל מכונים בארץ ובעולם; זו לא אמונה שפיתחנו לעצמנו. לזה הוביל אותנו לא אחר מאשר החונן לאדם דעת, המלמד לאנוש בינה.
אותם הדברים אבל לאט
"רוחו ישליך כבלי־הבל / ירוממנו בָּמֳתֵי־עָל; / לא ברעב ימות עובד / דרור – לנפש, פת – לדל", פסק טשרניחובסקי בשירו, והמשיך: "שחקי כי גם ברעות אאמין, / אאמין, כי עוד אמצא לב, / לב תקוותי גם תקוותיו, / יחוש אושר, יבין כאב".
טשרניחובסקי היה סוציאליסט מהזן שהיה נחרד מהקפיטליזם המצוי בדורנו, ובכל זאת נראה שנבואתו תתגשם כך או כך. הקפיטליזם המושמץ לעייפה הוכיח כי הוא בוחר בחיים, ולא, דווקא לא על חשבון הכלכלה כולה. בתוך חיי השפע שלנו לא שמנו לב שמנהיגי העולם הקפיטליסטים, אלה שמנהלים מדיניות כלכלית מפוארת, מרגישים בנוח להאט את המשק בארצם. איך זה קורה? משום שהם לא באמת ממוטטים את הכלכלה, כמו שמבהילים אותנו, אלא מביאים אותנו לעידן אחר של התנהלות כלכלית כמעט בלי למצמץ. האטה – כן, קריסה – לגמרי לא.
זה המקום לנשום עמוק ולהודות שרוב הצריכה שלנו מיותרת להפליא. עולם שלם מגלגל ממדינה למדינה וממשפחה לעם אחר בדיחות על התזונה הלקויה של ימי הקורונה והקִרבה המסוכנת למקרר, ולא שם לב שהבדיחה על חשבוננו. גם אם נאכל פחות, זה יהיה בעיקר פחות אוכל־מותרות בעטיפות זוהרות. גם אם המשבר יהיה גדול, אף אחד פה לא הולך ללקט זירעוני צמחים בשדות נטושים. מנהיגי העולם לא באמת מהמרים על הכלכלה. כן, האבטלה גואה ותגאה; כן, המשק נכנס לצרות. אבל כל אלה עשויים להביא לבלימת השפע, לא לשיתוק החיים הבריאים. אולי אפילו להפך.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
