שמשון השועל (בדיבובו של מוטי ברכאן) ויובב החתול (בדיבוב בצלאל לוי, שמת לאחר כמה פרקים והוחלף בעזרא הס) היו הרמאים והגנבים בסדרת האנימה היפנית פינוקיו, שאליה התמכרו בחדווה ילדי שנות ה־80. פעם אחר פעם הם עבדו על כולם ושיקרו חופשי. הבעיה היא שגם כשבובת העץ פינוקיו והברווזונת בֶּלה יודעו על המזימות, הגנבות והשקרים, הם נפלו בפח.
לפיד וגנץ הם שמשון ויובב, בסדר הזה. אם אצל גנץ אפשר עוד לזהות שרידי אחריות, ובשלב מסוים אפילו נפל לו האסימון שהקטסטרופה הרפואית והכלכלית שנחתה על האנושות דורשת השעיית המריבות והשנאות והתגייסות לנשיאת האלונקה, אצל לפיד וירוס "רק לא ביבי" הגיע לרמה שבה גם מכונת הנשמה לשכל הישר לא תציל את המצב. אבל זה לא עוזר. לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, כי יובב לא מסוגל לנשום עצמונית בלי שמשון.
החלטת אדלשטיין להתפטר הייתה הכרחית ומתבקשת. זכותו המלאה שלא למלא אחר מצוות בג"ץ הסותרות את צו מצפונו, כל עוד הוא נוטל אחריות אישית
נכון, הזיגזג המפואר שעשו בין התחייבות מפורשת טרם הבחירות שלא להקים ממשלה הנשענת על תומכי טרור מובהקים, לבין יריקה בפרצוף הבוחרים שלהם רגע אחרי כן, ייחקק כאות קין על מצחם לדורות.
ונכון, העובדה ששופטי בג"ץ כתבו את פסק הדין שלהם עוד לפני שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נתן את תשובתו, מדיפה ניחוח עז של משחק מכור שגם מהבידוד הביתי מריחים מרחוק.
ונכון, יו"ר כנסת לעומתי לממשלה הוא מצב רע מאוד. פרלמנט לעומתי עלול לשתק את הממשלה, במיוחד בשיטת משטרנו שבה אין לראש הרשות המבצעת סמכות וטו על הליכי חקיקה או סמכות לחתום על צווים בניגוד לעמדת הפרלמנט. וכמובן נכון מה שאמר אדלשטיין שממשלת אחדות היא צו השעה וכורח השעה, ויש לעשות הכול כדי שלא לגרור את האומה לעוד סבב של ריבים ושנאות ובחירות רביעיות, כשבחוץ תְּשַׁכֵּל קורונה ובחדרים מחרחרות מכונות הנשמה.
ועדיין, למרות הכול אסור לימין לחתור תחת הערכים שהוא עצמו מוביל ומקדם. פסק הדין של הנשיאה חיות הורה לאדלשטיין לכנס את המליאה ולאפשר הצבעה על החלפתו ביו"ר כנסת אחר. קראתי את הטקסט ואין בו משפט אחד שאיש ימין הגון ועקבי יכול לסתור.
הערכים הראשונים שעליהם מחנה הימין נלחם מאז מהפך 1977 הם המשילות והממלכתיות. משילות פירושה שלטון רוב שנבחר בבחירות דמוקרטיות; משילות פירושה קידום מדיניות הרוב בלי לתת למיעוט לתקוע מקלות בגלגלים, תוך היתלות בשיח זכויות מגויס; משילות פירושה זכותו של הרוב להחליט החלטות גם אם "האדם הסביר" חושב שהן שגויות; ממלכתיות פירושה כיבוד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת על ידי הרשות השופטת, ושמירה על גבולות גזרה ברורים ביניהן. הערכים הללו מבטיחים כללי משחק מוסכמים שאפשר לנהל בהם משא ומתן ולהגיע להסכמות, בניגוד לערכי השמאל הרדיקלי אשר חותרים להעניק כוח מוגזם למיעוט ולדרדר את המערכת לאנרכיה. וכן, זכות הטמטום כוללת את זכותם של הח"כים לקבל החלטות מטומטמות, ואם רוב חברי הכנסת רוצים למנות יו"ר לעומתי ולדרדר אותנו אל תהום של בחירות רביעיות – זו זכותם החוקתית המלאה.
חוק יסוד הכנסת קובע כי "הכנסת תבחר מבין חבריה יושב ראש וסגנים ליושב ראש". זוהי סמכות חוקתית משוריינת של הכנסת. תקנון הכנסת, שהוא במדרג נורמטיבי נמוך מחוק היסוד, קובע גבולות גזרה כרונולוגיים. היו"ר ייבחר "לא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה". בניגוד למדינות כמו ארה"ב, שבהן לא פעם נשיא מוצא עצמו מנהל מדיניות מול קונגרס לעומתי, בישראל במצב הנורמלי ישנה הלימה בין הכנסת לממשלה, ולכן הגיוני שיו"ר הכנסת ישתמש בסמכותו הפרוצדורלית ויעלה את בחירת היו"ר להצבעה סמוך להצבעה על הממשלה.
אבל אנחנו לא במצב נורמלי. "צריכה האמת להיאמר: צועדים אנו במשעולים חוקתיים שכף רגלינו, ורגלי קודמינו, טרם דרכו בהם למן קום המדינה", כתב השופט יצחק עמית בדיון על הכנסת ה־21 שנאספה בדמי ימיה. "המציאות החדשה, שמא אנומלית, שהתרגשה עלינו, מולידה מעצם טיבה סוגיות חוקתיות שטרם נתלבנו". המצב איננו נורמלי משום שהכנסת נעולה בנעילת בריח: רוב חברי הכנסת מתנגדים לממשלה, אך אותו רוב לא מסוגל להקים ממשלה חלופית.
תנו להם להתרסק
אגב, זה קרה פעם. לאחר מותו של יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק בינואר 1959, ביקשה מפא"י לבחור במקומו בח"כ ברל לוקר מסיעתה. מנהיג האופוזיציה מנחם בגין וח"כ יוחנן בדר הציעו את ח"כ נחום ניר־רפאלקס, איש אחדות העבודה. בבחירות ניצחה "קואליציית ניר" ב־53 קולות של חרות, הציונים הכלליים, אחדות העבודה, מפ"ם, המפד"ל ומק"י את מועמד מפא"י לוקר, שקיבל רק 41 קולות. השמיים לא נפלו ומפא"י המשיכה להחזיק בשלטון עוד שנים רבות.
יו"ר כנסת נושא במהותו תפקיד פרוצדורלי ותפקיד טקסי. לפרוצדורה בכנסת יש משקל עצום, אבל אי־אפשר להשתמש בה לסיכול רצון הבוחר. כך כתבה חיות: "הבחירות לכנסת מהוות יישום של כלל ההכרעה היסודי במשטר הדמוקרטי – הכרעה על פי עמדת הרוב. לב ליבו של התהליך הדמוקרטי הוא האפשרות לתרגם את הקולות שקיבלו חברי הכנסת, כנציגיו הנבחרים של העם, לכדי השפעה פוליטית. בענייננו, מבקשות סיעות הבית, המונות 61 חברי כנסת, להשתמש בכוחן הפוליטי כדי לנסות ולמנות יו"ר קבוע לכנסת ה־23, תפקיד שעל חשיבותו ומרכזיותו בניהול ענייניה של הכנסת אין צורך להכביר מילים. התערבות במאמץ זה של רוב חברי הכנסת יש בה משום פגיעה בהכרעת הבוחר".
לכן החלטת אדלשטיין להתפטר מתפקידו שלשום הייתה הכרחית ומתבקשת. בניגוד לטענות משמאל, זכותו המלאה שלא למלא אחר מצוות בג"ץ הסותרות את צו מצפונו, כל עוד הוא נוטל אחריות אישית ומתפטר ולא מחזיק את הכנסת כבת ערובה. טייסי הקוקפיט של כחול לבן נכנסו לוורטיגו, וההחלטה הייתה חיונית כדי להציל את המטוס מהתרסקות. ואם כבר הגענו לדימוי מעולם הטיסה, כנסת ישראל נכנסה למצב המזכיר הזדקרות. הזדקרות מתרחשת כאשר המטוס מאבד מהירות, אין די מולקולות אוויר הזורמות מתחת הכנפיים שלו, וכוח העילוי כבר לא מסוגל לשאת את ציפור הברזל. כשהמטוס מתחיל ליפול, האינסטינקט של הטייס הוא למשוך את הסטיק כדי להשאיר אותו מאוזן, אלא שזוהי טעות חמורה שעלולה לגרום להתרסקות. הטייס צריך לשחרר את ההגאים, לאפשר למטוס ליפול, לצלול כמה מאות רגל מטה כדי לצבור מהירות ולהחזיר אפקטיביות להגאים, ורק אז לאזן אותו.
זה בדיוק המצב היום. במצב נורמלי כל הפוליטיקאים היו מתנהגים בימי משבר כמו בנט ונתניהו: משקיעים את כל כישרונם, כוחם ועוצמתם בטיפול יצירתי במשבר. אבל כמו הסיקריקים בבית שני, בכחול לבן מתעלמים מהמגפה המשתוללת בחוץ, מפילה חללים ומרסקת את הכלכלה. הם בוחשים בפוליטיקה שהייתה לגיטימית לפני חצי שנה והיום מבטאת עיוורון והפקרות. אבל בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, אי אפשר להחזיק ממשלה בכוח ואי אפשר לנהל פרלמנט בסחיטה. זהו מתכון בטוח למלחמת אחים. הם רוצים להתרסק? תנו להם להתרסק. מדינת ישראל גדולה וחזקה מגחמותיהם של פירומנים פוליטיים. שיקימו ועדות, שיבחרו יו"ר, ויגיעו בסוף אל הנשיא בידיים ריקות. נקווה רק שהבוחר הישראלי יעניש את העדה הרעה הזאת בבחירות הרביעיות הבאות עלינו לרעה.
