שום דבר לא הכין את אברהם לינקולן, הנשיא ה־16 של ארה"ב, להיות המפקד העליון של צבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית. הוא היה קצין זוטר, שניסיונו הצבאי הסתכם, כפי שהעיד על עצמו בהומור, בהסתערות על בצלים פראיים ובקרבות עקובים מדם נגד יתושים. אלא שלינקולן היה אדם יוצא דופן. הוא התגייס למשימה במלוא הנחישות והרצינות, קרא ולמד ספרות צבאית, ניתח את מהלך העניינים, הפיק לקחים במהירות ובביקורתיות, וקיבל החלטות אמיצות. במהרה הפך לאסטרטג טוב יותר מהגנרלים שלו. ובכל זאת, סוד הצלחתו האמיתי נעוץ במקום אחר.
בתחילת המלחמה, באפריל 1861, נסמך לינקולן על וינפילד סקוט, רמטכ"ל מנוסה, ועל מפקד כוחות השדה – מינוי טרי של לינקולן – איירווין מקדאוול (לטובת הקיצור, תיאור התפקידים לא מדויק). לינקולן התאכזב במהרה מעצותיהם ומפועלם, ואחרי התבוסה בקרב בול־ראן הראשון בחודש יולי החליף את מקדאוול בג'ורג' מקללן, ובאוקטובר הוא מונה גם לרמטכ"ל במקום סקוט.
הישיבות האינסופיות עם גורמים שהרלוונטיות שלהם למגפה קלושה ושמסתיימות בפשרה פוליטית מפא"יניקית, צריכות להיפסק
עד מהרה הבין לינקולן שגם המינוי החדש לא מספק את הסחורה, ומקללן הוחלף בנובמבר 1862 באמברוז ברנסייד. גם ברנסייד אכזב והוחלף בג'וזף הוקר בינואר 1863, ושוב לינקולן לא היה מרוצה, והוקר הוחלף בג'ורג' מיד בחודש יוני, שלושה ימים לפני קרב גטיסברג. כרמטכ"ל פוטר מקללן במרץ 1862, ואחרי כמה חודשים מונה הנרי האלֶק. לינקולן התאכזב גם מהאלק, והמתין עד שמצא את הגנרל המתאים להחליפו, יוליסס גרנט, ומינה אותו ב־1864. היה זה גרנט, בעזרת עוד כמה גנרלים מוכשרים שקודמו תוך כדי המלחמה, שהביאו ללינקולן ניצחון.
המפקדים הבכירים הללו ואחרים, שהודחו מתפקידיהם כדי לתת הזדמנות לפקודיהם, היו אנשים טובים. נהדרים אפילו. פטריוטים אמיתיים, אנשי צבא ועשייה ציבורית, שהקדישו את מרצם לטובת האומה, סיכנו את טובתם האישית ואת חייהם, והיו נאמנים לחייליהם. כמה מהם היו מנוסים ומשכילים הרבה יותר ממקביליהם כיום. במבחן הכישורים הפורמלי, במבחן התשומות ובמבחן הערכים והאיכות האנושית, הם הפגינו הצטיינות יתרה. ברמה האישית והאנושית גם לינקולן חשב כך לא פעם, אבל במבחן התוצאה המקצועית שדרש הם נכשלו, ולכן הוחלפו.
לא רגישה לתמריצים
מדינת ישראל ממשיכה לספר שני סיפורים מנוגדים בקשר לקורונה: האחד, שהתמודדותה עם הקורונה טובה יותר משל רוב המדינות האחרות, והשני, שהקטסטרופה מתקרבת, מפני שכרגע אנחנו על עקומת איטליה. שני הסיפורים נמהרים. הטיפול שלנו במשבר בינוני מאוד, לא עקבי ולקוי בקבלת ההחלטות (העובדה שמדינות אחרות התמודדו עוד פחות טוב לא צריכה לעניין אף אחד). מצד שני, אין סיבה להיתקף בהיסטריה.
זאת יש לדעת: אפידמיולוגיה איננה מדע, אלא, כמו תחומים דומים (אקלים למשל), היא תחום נסמך־מדע. היא לא מדע כי יש מעט מדי מגפות נוסח קורונה, כי זו תופעה מורכבת ורחבה מדי, כי אי־אפשר לשחזר אותה בתנאים מבוקרים, וכי כשמגפה פורצת, נוקטים מיד שורת צעדים אגרסיביים לטיפול בה. לכן אין כמעט מומחים למגפות. מה שיש הוא הרבה "מומחים", כלומר, בעלי תארים שיודעים לבנות ולהריץ מודלים תיאורטיים שנשענים על הרבה הנחות. מי שאפשר לתאר כמומחה, מכיר במגבלות התחום ומתבסס על הרבה שכל ישר. אלא שאנשים כאלה הם מצרך נדיר במיוחד, מפני שבדרך כלל בתחומים הללו קורה ההיפך: ריבוי התארים מגדיל בעיקר את הסיכוי לטעות, כי הוא מוסיף הרבה לביטחון העצמי בזמן שהידע הנדרש נשאר עלום וחסר השגה.
לכך נוספת גם בעיה ייחודית לענייני מגפה. הפקידים הבכירים של משרדי הממשלה מונו לתפקידיהם על סמך תפקודם בשגרה. ברור לחלוטין שהדרישות מהם בזמן חירום שונות בתכלית. כך שלמרבה הצער, התפקוד הקודם שלהם – גם אם נניח שהיה טוב – כלל לא רלוונטי לניהול התמודדות בזמן אמת עם מגפה עולמית.
בשל צירוף העניינים הללו, לא מפתיע שבכירי משרד הבריאות העוסקים בקורונה כשלו כשלים חמורים במהלך המשבר. שורת בכירי המשרד הפגינה חוסר בקיאות תמוה, טעתה טעויות מביכות בניתוח הנתונים והצגתם, הוליכה לקבלת החלטות לא עקבית ושגויה בתכלית, ועוברת כמו רכבת הרים מאופוריה להיסטריה וחזרה. כמו המפקדים של לינקולן, הפקידים הבכירים הללו הם אנשים טובים ומסורים. אבל הם נכשלים, שלא באשמתם, בנדרש מהם. דברים דומים אפשר להגיד על בכירים רבים במשרדים אחרים, בעיקר האוצר והביטחון, אבל לעניין הקורונה משרד הבריאות הוא המוביל המרכזי.
נראה שנתניהו כבר הבין שהוא בבעיה עם הצוותים המקצועיים הקיימים, והפתרון שלו הוא לחפש את דרך האמצע בין הלא־מומחים מכל הצדדים. זו המתודה הפוליטית השגרתית שלו, והיא אמנם יעילה בהקשרים שונים, אלא שלטיפול במגפה היא רעה מאוד.
הקורונה איננה בעיה פוליטית, מדינית או אדמיניסטרטיבית. היא לא רגישה לתעמולה, תמריצים, היגיון, ערכים או אינטרסים. המודוס אופרנדי המכיל והמפשר של נתניהו, שהופך אותו לראש ממשלה מצוין בהקשרים רבים, לחלוטין לא מתאים לניהול משבר בריאותי שכזה. תוצאתו היא מדיניות חסרת היגיון, שמובילה סדרת צעדים מגומגמים וסותרים שהולכים ומחריפים. כך אי־אפשר אפילו לבחון בצורה מושכלת אילו אמצעים יעילים מאחרים, ודאי שלא להתחיל להתכנס לאסטרטגיה מושכלת ארוכת טווח.
בשעה זו נתניהו צריך להיות לינקולן, ואין לו לוקסוס של זמן, מפני שכל יום חשוב. גם אם הוא יישאר ראש ממשלה לחודשיים בלבד, אלו חודשיים קריטיים. נתניהו חייב לשנות שיטת פעולה. הישיבות האינסופיות עם גורמים שהרלוונטיות שלהם למגפה קטנה יותר מאשר לשון החוק לבג"ץ, ושמסתיימות בפשרה פוליטית מפא"יניקית, צריכות להיפסק. נתניהו חייב לשנות את העקומה שהוא נמצא עליה מבחינת ניהול וקבלת החלטות.
הדרך לעשות זאת היא להסמיך צוות חירום חדש וייעודי לקורונה, של אנשים שהוא והממשלה יכולים לסמוך על שיקול דעתם, כדי לעצב את ההתמודדות הכוללת. לא חלילה כדי לפגוע באלו שניסו להתמודד עם המגפה עד עכשיו, אלא כדי לשפר באופן מיידי את טיב המדיניות שנבחרת, עקביותה ויישומה.
הזמן דוחק מפני שבקרוב נעמוד מול האטה מבורכת בקצב ההידבקות, וניכנס לישורת דרמטית מבחינת המדיניות: איך, כמה ומתי משחררים – ועדיין מונעים התפרצות אסונית. המושכות של הטיפול בקורונה התרופפו, וקבלת ההחלטות מדשדשת. זה הזמן למנהיגות נוסח לינקולן.
