בשבועיים האחרונים (שוב) התקיים בכנסת ויכוח פוליטי בין ימין לשמאל. אנשי כחול לבן ושותפיהם ביקשו להחליף את יו"ר הכנסת כדי להתחיל ולקדם חוקים להדחת נתניהו, הליכוד פעלו בכל הכלים שעמדו לרשותם כדי לעכב את זה ככל הניתן. ובאמצע: יו"ר הכנסת, ממפלגת הליכוד. אדלשטיין החליט לנסות ולעכב את החלפתו ככל הניתן כדי לתת לאפשרות להקים ממשלת אחדות להתקיים.
על פי חוק יסוד הכנסת ותקנון הכנסת, יו"ר הכנסת נדרש להעלות את בחירת יו"ר הכנסת הבא להצבעה מיום היבחרה של הכנסת החדשה ועד לכינונה של ממשלה. החוק נותן ליו"ר הכנסת להשתמש בשיקול דעתו ולבחור מתי להעלות להצבעה את הנושא במליאת הכנסת. כמו שלרוב יש יכולת לדרוש הצבעה, ליו"ר הכנסת יש את הסמכות לדחות אותה. מסריח, אבל חוקי.
בכחול לבן לא אהבו את החסימה של אדלשטיין ופנו כמיטב מנהג השמאל בשנים האחרונות לבג"ץ שיפסוק בשבילם. חמישה שופטים לא היססו ודרסו ברגל גסה את עצמאות הכנסת. תחילה באיום מרומז לאדלשטיין שכדאי לו להודיע להם מה יעשה, שנית בהוראה מפורשת שמבטלת את סמכותו כליל, לפיה עליו לכנס את המליאה לדיון עד ליום רביעי, וכשזה לא עזר והיו"ר ביקש להתפטר מתפקידו, בחצות הליל, כשישנתם, הגדילו השופטים לעשות והורו על מינוי יו"ר כנסת זמני כבר היום.
זוכרים את כיתה י"ב? שיעור אזרחות קצר: עקרון הפרדת הרשויות לפיו מתקיימות 3 רשויות זו לצד זו: שופטת, מחוקקת ומבצעת, גורס שלכל רשות העצמאות הניהולית שלה ושלושת הרשויות פועלות אחת לצד השנייה כדי להחזיק את המבנה הרגיש שנקרא דמוקרטיה. מונטסקיה הגה, אנחנו ביצענו די בהצלחה, יחסית לדמוקרטיה צעירה, עד לשבוע הזה. בג"ץ שלוקח לעצמו סמכויות נוספות בכל פעם, בחר השבוע לנהל את הכנסת הלכה למעשה. ולא רק זאת, הוא הסתייע בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (הרשות המבצעת) כדי לבצע השתלטות מלאה על הכנסת.
מעתה אל תאמרו שלוש רשויות, תאמרו מונרכיה ושמה ממלכת בג"ץ. חברי הכנסת יחוקקו חוקים? בקטנה, בג"ץ יבטל. הממשלה תחליט לבצע מדיניות? אז מה, בבית המשפט יפסקו אחרת. יו"ר הכנסת ירצה לנהל את הכנסת? למה לו? כל גורם בעל אינטרס יפנה לבג"ץ ויכפה דעתו מלמעלה.
במקום להתנהל בחוכמה ולהחזיר את הוויכוח הפוליטי לבין כתלי הכנסת שם מקומו, בג"ץ בחר לקחת את הסמכות אליו ולהתייחס לחברי הכנסת כילדים שצריכים גננת מתערבת. ומה השלב הבא? בחירת יו"ר קבוע מאיר כהן. הדרך להזיז אותו אם שאלתם את עצמכם עוברתם דרך בחירה של 90 חברי כנסת, מעשה לא אפשרי אלא אם נלך לבחירות רביעיות. השבוע התקרבנו לתרחיש הקיצון הזה במהירות.
והימין מה? בינתיים נגרר למציאות, בלי להשתתף במשחק. הגיע הזמן שחברי הכנסת של בלוק הימין יסיימו את החלק המחאתי ויעברו לחלק הביצועי. בכל זאת בשביל זה הם נבחרו. שייכנסו לוועדות (שגם נבחרו בצורה עקומה למדי), יקשו בשאלות, יידרשו רוויזיות ויפעלו בדיוק כמו שאופוזיציה לוחמנית צריכה ויכולה לפעול.
והאחדות מה? המגעים נמשכים כל הזמן אבל רגע החתימה לא מתקרב. הוויכוח המהותי הוא לכאורה על תפקיד שר המשפטים, אך בפועל הוויכוח הוא פנימי בקוקפיט. בין מי שרוצים להיכנס לממשלה תחת נתניהו (גנץ ואשכנזי) לבין מי שמסרבים לכך בתוקף (יעלון ולפיד) – כל עוד הוויכוח לא יוכרע שם, ממשלת אחדות לא יכולה להיות.
את ממשלת המיעוט אפשר להספיד כבר עכשיו. האוזר והנדל מתבצרים בעמדתם להתנגד לממשלה כזו אם תובא להצבעה.
ומה בינתיים? מלחמת החפירות נמשכת. בכחול לבן ממשיכים לשעוט לעבר חוקים פרסונליים שיזיזו את נתניהו מהמגרש הפוליטי לפני בחירות מספר ארבע או בחירה ישירה לראשות ממשלה כשנתניהו לא יכול להתמודד. בליכוד מנסים למצוא את האצבע ה-61 שנראית כמלאכה בלתי אפשרית. עד שישראל תתגבר על הקורונה אולי נדע לאן פניה של המערכת הפוליטית.
