פתאום זה נחת עלינו. נכון, שמענו מה קורה בסין ובאיטליה, אבל נפש האדם מסרבת להאמין והנטייה לומר "לי זה לא יקרה" חזקה ממהדורות החדשות. והנה זה בא. הגל הראשון של הגזירות התחיל אצלנו, הסבים והסבתות. אין ביקורים ואין מפגשים עם סבא סבתא. זאת הגזירה הראשונה שנחתה. הלם.
ניסינו להתמרד ולומר, נבוא לגינה, נשב רחוק, לא נחבק, לא ננשק, באמת קצת התחשבות, הרי נשתגע מגעגועים. אך פה אחד הודיעו לנו ילדינו – הדלת נעולה, אין כניסה, שבו בבית! שקלנו להיעלב אבל זה לא באמת הזמן לפולניות, וההתחשבנות תבוא אחרי המבול. ראו הוזהרתם.
מה נמנע מאיתנו? הרבה ביקורים, משמרות קצרות בסתם יום חול כשההורים עובדים, או משמרות ארוכות, כשהם נוסעים לחופשה או לענייני עבודה. אנחנו שם תמיד בשבילם, ילדינו ונכדינו. אם בחופשה מהלימודים ואם חלילה במחלה לא צפויה.
ואיך היו נראים תמיד המפגשים? עד גיל 4 הם קופצים עלינו ומתרפקים ולא משחררים בכלל… וכשאנחנו מנסים ללכת הביתה זה מלווה בבכי מר. בין גילאי 5-10 מתרפקים עלינו עשר דקות ואז מתחילה התנועה. לאחד יש חוג ולשני יש יומולדת והשלישי סתם רוצה להזמין חבר ואז במקרה הטוב אולי זכינו לכמה דקות של זמן איכות בתור הנהגים המסיעים לחוג או לחבר ואם לא, אז פספסנו, כי אחר כך יישארו אצל החבר שאימא שלו הייתה בתורנות הסעה.
אצל המתבגרים המצב בכלל מעניין. כמו למשל בת ה-16 שבאחת המשמרות, במשך כל שעות אחה"צ לא ידענו איפה היא. כשהתחלנו לדאוג התברר שהיא כל הזמן היתה בבית, סגורה בחדרה, לומדת לבחינה כבר מהשעה שתיים.
כולם תמיד אוהבים ומחבקים ומנשקים, מתלהבים מהעוגיות והפינוקים שמגיעים כעסקת החבילה עם סבא וסבתא. ואולם, ככל שהגיל עולה, יורד מספר הדקות שלוקח להם להיעלם לווטסאפ/ חברים/ שיעורים/ פעולה/ נטפליקס, ועוד. גם אנחנו, בעוונותינו הרבים, נשאבים לפעמים לשיחות מבוגרים עם הילדים שלנו ובני זוגם, שכל דקת שיחה איתם היא בהחלט הישג בימי שגרה שבהם כולם כל כך עסוקים.
והנה נפל דבר בישראל. נפל דבר בעולם. נגזר עלינו שלא להיפגש, כל אחד סגור בביתו, אין יוצא ואין בא.
מכיוון שאנשי מעשה אנחנו, ולא מתייאשים משום גזירה, התחלנו בשיחות הווידאו של הווטסאפ ובכך נפתחה עונת האהבה המקוונת, החיבוק המקוון. אבל משהו היה חסר. לא עברו מספר שעות ונפתחו בפנינו שערי הזום, ומכאן והלאה הדרך לסבתאות חדשה, עם הזדמנויות וחוויות חדשות, התגלגלה במהירות. טוויסט רציני למוח ולנפש. סדר עולם חדש.
בהיותי פריקית ידועה של מסכים התחברתי לזום עוד טרם החלו זאת בבתי הספר. וכמו הקורונה, הכול הלך מהר וכולם נדבקו בחיידק. הגענו למצב שבו לכל נכד יש זמן מוקצה מראש, לעתים לבדו ולעתים בקבוצה עם בני דודים נוספים, והנה מה שעשינו עד כה ביצירתיות מתמשכת ובאדרנלין גבוה.
סבתא אחראית על הדור הצעיר, עושה הכנה לכתה א' לילדי גן חובה, וכשמתעייפים עוברים לשעת סיפור. עם ילדי היסודי משחקי חברה כיד הדמיון הטובה, שבע בום, ארץ עיר, או סתם חפירות הדדיות. סבא אחראי על הנוער, מספר להם סיפורים מהחיים ומההיסטוריה משפחתית, ומקנח בסיפורי שלום עליכם.
מצאנו את עצמנו, סבא וסבתא מבודדים בבית מחד, אך מצד שני מבלים במחיצת הנכדים מספר שעות ביום בלי רעשי רקע, ללא הפרעות מצד הוריהם (תתחשבנו איתנו בחזרה). בלי דדי ליין לסיום, למעט 40 הדקות של זום שנגמרות מהר, ובחלק מהפעמים פותחים מפגש חדש לאור דרישת הקהל. בדרך כלל זה בדיוק הזמן שמתאים, בעיקר עם הקטנים.
הגדולים הללו שיושבים עם סבא ומבקשים לחדש את המפגש, אלה שביום יום עסוקים מעל הראש, הם המפתיעים והמרגשים במיוחד. הם מקבלים מסבא מורשת קרב וסיפורים משפחתיים בהזרקה, והרי לכם לימונדה איכותית מאין כמוה!
שוב למדנו איך אפשר כל סיטואציה להפוך להזדמנות. שוב למדנו שיצירתיות זה שם המשחק ואת האהבה האמיתית שום קורונה לא תנצח. קצת מתגעגעים לחיבוק אמיתי. אפילו הרבה, אבל המון אהבה דיגיטלית עפה כאן באוויר.
ועל מנת לתבל מעט את האהבה המקוונת במשהו מוחשי וטעים, נסענו לפני שבת לכולם והשארנו מטעמים לכל אחד בחניה שלו. בתמורה זכינו בנפנוף יד לשלום ובנשיקה באוויר. הזוי, אבל עשה לנו ולכולם שמח בלב.
הלב מתגעגע אך שמח על מה שיש ושמח על כך שגם בשעות אלו המשפחה ביחד, מחוברת בנשמה. רק בריאות!
