הברבור השחור זוהי הגדרה רחבה לתופעות שהן מחוץ לטווח העיניים שלנו. כל עוד העולם ראה רק ברבורים לבנים, לא היתה סיבה להניח שיש גם ברבורים שחורים. זה לא אומר שהם לא היו. בהיסטוריה, ברבור שחור זוהי הגדרה לארועים נדירים, אסונות שאי אפשר היה לצפות אותם, אבל שדווקא ההשפעה שלהם היא דרמטית יותר מכל ארוע צפוי. פיגועי התאומים, פירוק ברית המועצות, כניסת האינטרנט, האביב הערבי. הברבור השחור הוא לא נמצא בחיינו כשלא רואים אותו, אבל הוא הארוע שהכי משפיע עליהם כשהוא בא. לצפות ברבור שחור זאת גאונות, אבל להתעלם מברבור שחור אחרי שהוא מופיע, זהו טמטום.
במרץ 2020, הברבור השחור הגיע לישראל. נכון לעכשיו, הוא גם פירק את כחולבן והביא איתו אפשרות ממשית, אחרי 3 מערכות בחירות, להקמת ממשלה.
קודם כל נסקור מה היה פה לפני שהופיע.
דצמבר האחרון, לפני יובלות. הכנסת נמצאת רגע לפני החלטה על ממשלת רוטציה או בחירות שלישיות. הדברים היו ברורים ואף נכתבו בדפים אלה – לשני הצדדים היה אינטרס בבחירות שלישיות. האינטרס של נתניהו: בבחירות נוספות הוא היה יכול רק לשפר ביצועים. הוא היה חבול, רחוק מאד מהקמת ממשלה, עומד בפני הגשת כתב אישום, עם התמודדות מולו מבית. הצעותיו לגנץ היו רוטציה כשנתניהו הוא הראשון לכמה חודשים. אלה היו הצעות שנתניהו לא רצה שגנץ יקבל, וגנץ אכן לא קיבל. גם לגנץ היה אינטרס ברור לבחירות שלישיות: בין בחירות 2019א ל-2019ב, כוחו של מחנה נתניהו נחלש מ-60 ל-55. המגמה היתה נראית לטובת גנץ. עוד מערכת בחירות אחת עם המומנטום הזה, אמרו לעצמם בכחול לבן, פלוס הגשת כתב אישום – ונכריע את נתניהו.
שני הצדדים רצו בחירות שלישיות, וישראל קיבלה אותן. להקה של ברבורים לבנים טסה בשמים. הברבור השחור עוד לא נראה באופק.
קפיצה לימינו אנו, מינוס שבועיים, תחילת מרץ: בחירות שלישיות התקיימו. נתניהו התחזק. בחישוב קר – בחירות רביעיות בישראל היו נראות כבשורה רעה לגנץ, ומשתלמות לנתניהו.
גם כאן היו סיבות ברורות: הרמת המסך בנושא הרשימה המשותפת גרמה לימין הרך של כחולבן לעבור למחנה הימין. נראות ניהול המשבר של נתניהו היתה טובה ואפילו טובה פלוס. אנשים מתכנסים ברגעי משבר אל המוכר והידוע, חסים בכנפיו של המנהיג הנואם בשמונה בערב והוא עולה בסקרים. במקביל גנץ, שחטף מכות לא פשוטות ולא הצליח בינתיים להרכיב ממשלה אחרי שלוש מערכות בחירות, לא יכול להרשות לעצמו בחירות רביעיות. מי יודע אם בכלל יעמוד בהן בראשות כחולבן, ואם הן בכלל יוכלו להתקיים במצב הנוכחי.
גם בזוית הכלכלית, נתניהו חיזק את כלכלת ישראל בשנים האחרונות. בפרמטרים מוחלטים – האבטלה ירדה, הצמיחה ביחס לממוצע בעולם המערבי עלתה, דרוג האשראי של ישראל עלה. בהסתכלות ארוכת טווח לאחור, הכלכלה היתה ה"באנקר" של נתניהו. השטח המכוסה שדרכו לא ניתן לתקוף אותו.
ואז הברבור השחור של נתניהו הגיע.
מפלגת מחאה
"ועכשיו, מה עכשיו – מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה" שר מיכה שטרית. הכל מתהפך שוב. גם אם לא באשמתו של נתניהו, האינטרס שלו בבחירות רביעיות נגמר.
נתחיל מהקל אל הכבד: בבחירות הכיס מנצח את הגרפים. אם תרצו, בעת משבר כלכלי לראשי ממשלה אין קרדיט בחשבון. גם הירידה המרשימה באבטלה בשנים האחרונות, לא בטוח תעמוד לצד נתניהו כשאבטלה מזנקת לכמעט 20%, ובסבירות גבוהה לא תחזור לשיעורה טרם משבר הקורונה. אובדן ההכנסה שלא ניתן להחזיר של העצמאים במשק, הפיטורים, המסעדות, התרבות, ההייטק, חג הפסח שאבד, האנשים שמסתובבים עם האף באדמה – הם הם חומרי הלבה מהם עשויה התפרצות רעידת אדמה פוליטי.
הכיס יכול לנצח את הגרפים, גם בעולם.
שנת 1992 בארצות הברית. מיתון קשה. ביל קלינטון רץ עם הסלוגן "זאת הכלכלה, טמבל". בסקרים רוב הציבור חשב שמצבו הכלכלי השתפר, שזה לכאורה מצויין, אבל רוב גדול יותר חשב שמצבו בהווה רע. ואכן, העכשיו ניצח את העל-זמני ובגדול. 37.4% אחוזי התמיכה שבוש קיבל היו התוצאה הנמוכה ביותר עבור נשיא מכהן מאז 1912. נשיא מכהן איבד את כהונתו השניה – ארוע שלא חזר על עצמו מאז. הכלכלה הכריעה. ההווה ניצח את העבר, הטווח הקצר את הההסתכלות רחבת הטווח. לא רק ב-92, גם בבחירות נוספות בארצות הברית בתקופת מיתון, גם בשנת 2008, משבר הסאב פריים בארצות הברית סייע לברק אובמה לנצח.
אל תתפלאו אם בעידוד אופוזיציית המעבר – את הימ"חים הריקים יחליפו תחקירי המטושים ואת זעם המילואימניקים יחליף זעם העצמאים
נניח רגע לברבור. שאלת המפתח תמיד היא איך לחזות תוצאות של בחירות. אם היתה למישהו הנוסחה, לא היינו פה. אבל, אפשר ללמוד מניסיון.
לכאורה, עד היום בחירות בישראל הוכרעו על שאלות של ביטחון. מדיני. ימין מול שמאל. ישראלים מול יהודים. אליטות מול עממי, ובהכללה גסה – אשכנזים מול ספרדים. השבטיות, כך מקובל לחשוב, היא הגורם הדומיננטי בכל מערכת בחירות, עם מעט מאד מצביעים שנעים ממחנה למחנה.
זה נכון, אבל לכל כלל יש יוצא מהכלל. מפלגות שהקפידו לא להגדיר את עצמן כימין או שמאל, והתמקדו בנושאים אזרחיים, הצליחו להפתיע. מפלגת הגמלאים שהגיעה ל-7 מנדטים ב-2006. מפלגת שינוי שהגיעה ל-15 מנדטים ב-2003. במובן מסויים גם כולנו שהגיעה ב-2015 לעשרה מנדטים. אלה היו מפלגות שחרטו על דגלן נושאים חברתיים, דת ומדינה, דאגה לקשישים. בפועל, הן היו מפלגות מחאה.
השנים האחרונות התאפיינו בקריסת המפלגות החברתיות. העבודה של גבאי ופרץ, כחלון בעצמו, אורלי לוי. הכל הפך לימין מול שמאל, ובעיקר – ביבי או לא ביבי. אבל לא לעולם חוסן. הקשב אליהם יכול לחזור. עוצמת הארוע המתהווה מול עינינו דרמטי. החזרה לשגרה ארוכה מאד. ההשפעה המיידית על חיי האזרח חסרת תקדים. זהו מתכון ממנו עשויים מפצים פוליטיים.
האם זה בטוח? לא. אבל מה שבטוח הוא שאת הברבור השחור שמרחף בשמים נתניהו רואה היטב, וזה ישפיע על החלטותיו מעתה ואילך.
תגידו: משבר הקורונה הוא עולמי, הציבור יספוג את האסון וירצה שנתניהו ישאר על ההגה. זה נכון, בהתחלה. זה תמיד נכון בהתחלה. כי הציבור צריך ונטיליציה לתסכולים המובנים שלו. זה אנושי, זה אכזרי, זה העולם. אשם או לא אשם – מי שעומד בראש הוא קולט הברקים של הזעם הציבורי. במלחמת לבנון השניה עמד אולמרט על דוכן הכנסת, ובאחד הנאומים מעוררי ההשראה אמר: יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר 'עד כאן'… ישראל לא תהיה בת ערובה. לא של כנופיות טרור, לא של רשות טרור, וגם לא של אף מדינה ריבונית". עם ישראל חש התרוממות רוח ונתן לו גב, אבל המלחמה הסתיימה במחאה ציבורית, תחושת כישלון, דוח וינוגרד ועזיבת הקודקודים את תפקידיהם. אל תתפלאו אם במשבר הקורונה, בעידוד אופוזיציית המעבר – את הימחים הריקים יחליפו תחקירי המטושים, את אי הערכות הצבא תחליף אי הערכות מערכת הבריאות, ואת זעם המילואימניקים יחליף זעם העצמאים.
נתניהו מכיר זאת היטב, הוא הוביל את גל המחאה נגד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השניה. הוא רק לא יודע מי יהיה הפעם הנתניהו של נתניהו.
החשש של נתניהו לא צריך להיות דווקא מממפלגת מרכז-שמאל. החשש צריך להיות מאוייב בלתי נראה, שמהלך בינינו עם חשבוניות על הראש ומשכנתא בלב. למשל מפלגה שתקום ותסחוף אחריה את העצמאים, את העובדים שפוטרו, את בעלי העסקים וגם אזרחים פשוטים. אם מחאת האוהלים היתה בעיני רבים איום שנתפס כ"מחאת רוטשילד" מפונקת, עכשיו זאת יכולה להיות מחאת הפועלים השחורים. "זאת הכלכלה, טמבל", הם יצעקו ברחובות. לא יהיה להם מה להפסיד. לנתניהו, וגם לגנץ, אם יהיו בחירות רביעיות, יהיה.
עד היום לבני גנץ לא השתלמו בחירות רביעיות, מהיום ייתכן שגם לבנימין נתניהו. ואולי, הברבור השחור הזה, כפי שמסתמן כעת, נושא בכנפיו ממשלת אחדות.
משה קלוגהפט הוא יועץ אסטרטגי למנהיגים בעולם
