ראשית הוּצאה העז מהבית. האיש חזר מהמילואים. כמה גרוע יכול להיות שבוע שני של הסגר כשיש מישהו לחלוק איתו את היומיום? אז הרשו לי להתנשא, כי אני כבר בפׂור עליכם בכל מה שנוגע להסתגלות למצב.
אני חושבת שגם ההורים הכי מרוטים שיש בנמצא, לא יכולים להימלט ממחשבות על האופן שבו אנחנו מגדלים בשגרה את הילדים שלנו, בשר מבשרנו, לעיתים מגיל שלושה חודשים וחצי: בשלט־רחוק, בשעות הפחות טובות של היממה. כמה דבש שניגר מהמתיקות שלהם, נאגר בצנצנות של המורות והמטפלות שלהם ולא אצלנו בבית?
כרגע השגרה הסהרורית עובדת ככה: בימים אני עם הילדים, בלילות עובדת. בפוסט־לילות אני עוד רואה סדרה. נו, אם אוותר על האסקפיזם, אוותר על צלם האדם שבי. כי הרי בלי בריחה מהמציאות אין טעם למציאות. והנה, גם המציאות שלנו מצאה לה דרך להימלט מעצמה. כי הרי גם מציאות זקוקה לצלם.
כמו תינוק שאבד לו הצעצוע המסמורטט שהוא הכי אוהב, ככה זה אנחנו והשגרה. אבודים בלעדיה. וכמה אנחנו מקטרים עליה ביומיום, כמעשה שבשגרה (אין, בדוק, מחר אני מתפטרת! מחר אני חותם אבטלה!), מרגישים "חנוקים" (חשבתם שאתם חנוקים? עכשיו תראו מה זה חנוקים), רוצים לברוח (שיו, אני מה זה מתלבטת אם לטוס לברלין או לרומא).
אתם יודעים כמה זמן היא רצתה להתנקם בנו על הרפש הזה שהטלנו בה בלי רחמים? היא שתקה ושתקה ושתקה. בלעה את העלבונות הצורבים. היא אפילו תכננה את הנקמה לפרטים, דמיינה את המונולוג המרגש ואת פרצופה מרוח על מוספי סוף השבוע, אבל בסוף תמיד השתפנה. נו, היא הכי רגילה שיש, לא מתאימות לה הדרמות האלו. אז מה נשאר לה אם לא להיאנח, לומר לעצמה: יום אחד הם עוד יתגעגעו אליי. לא יהיה מילימטר בגוף הבוגדני שלהם, שלא יכאב מרוב געגוע אליי.
יום לימודים ארוך
בינתיים למדנו: אסור שאני אוותר על מקלחת הבוקר שלי (את זה למדתי מאריק שרון, שעל פי השמועה לא היה מוותר על מקלחות גם בקרבות הכי קשים), ושקפה הוא מוצר צריכה קדוש; למדנו לקרוא אנציקלופדיה לילדים, אנחנו עדיין באל"ף, תודה ששאלתם (אני: "לא חייבים לקרוא את כל הערכים, אפשר לדלג על מה שלא מעניין אותך". נטע: "אבל הכול מעניין אותי!"); למדנו להכין מצגת power point על ייצור חשמל ואנרגיה מתחדשת, וחשוב מכך, להשתמש ב־control+V ולטפל בתמונות בצייר; למדנו על מחלות נפשיות ("אימא, נפש זה נשמה?"); למדנו לרקום (וגם שזה מייאש לרקום). חימרנו בחמר, ציירנו ציורים לסבתות, שתלנו עציצים, צבענו רהיטים, סיידנו קירות, פתחנו על הכביש הסמוך לבית את חוף הים הראשון ביישוב, בנינו מחנות (צרחתי עליהם הרבה כי הם הוציאו לי את כל הסדינים והשמיכות מהארון! "ארורה יולדתכם" רציתי לצעוק עליהם, אך בסוף מעז יצא מתוק – כי למדנו גם לקפל את הברדק למלבנים סבירים לחלוטין).
למדנו שבן השבע יכול לתפוס פיקוד: יוצאים לטיול הוא החליט (זה בסדר, יש לנו ואדי מתחת לבית), ארז תיק טיולים עם בקבוק מים, פיתה ריקה ושאריות משלוחי מנות מפורים (רציתי ללחוש לו: "יום אחד בני, הפק"ל המג'ויף של אבא, כולו יהיה שלך", אבל גוש הגאווה בגרון מנע בעדי). הוא קטף פרחים וחזר איתם היישר אל מגדיר הצמחים. נו, קפיצת גדילה קוראים לזה.
כיסופים לבסיסי
"אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים/ בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים./ שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם./ אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק/ הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים./ כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים./ זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת./ אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף./ אֵין זוֹ חָכְמָה/ לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,/ מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם./ אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה/ שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם".
ולמרות החיבה הגדולה שלי לשיר הזה של אלי אליהו, והמחשבות הנוגות שהוא עורר בי כשפגשתי אותו לראשונה, כמו בימי הקורונה העליזים כשהוא חזר לנקר בי, ואף שלכאורה הגיע היום שבו אנחנו יודעים דברים אחרים, ולמרות שבפסקה לעיל הוכחתי לכם שאני אימא למופת – הילד שלי מתגעגע לבית הספר ולא מתבייש לומר לי את זה. אז אני מניחה שבדיוק כמונו, המבוגרים, הוא מתגעגע לאינטראקציות חברתיות. לעולם הקדם־נגיפי – שבו קשר, מפגש ומגע היו דברים בסיסיים כל־כך.
חיים, דווקא עכשיו
מהמחלקה להפריה חוץ־גופית בשערי צדק התקשרו לברר אם ארצה לבצע ב־zoom את התור שקבעתי לפני כחודש, וזאת אחרי שלקח לי כשלושה חודשים לחזור אליהם עם התוצאות של מיני הבדיקות שנדרשתי לעשות. אודה שהתגנב בליבי היסוס קל לפני שהתנחשנתי למים ואמרתי כן. אך אבוי, שוב נזקקתי לחסדיה של הבירוקרטיה של מדינת ישראל (לא אפרט באיזו קופה אני, רק אגלה שהמוקדנית חזרה אליי יום אחרי מועד התור). ואחרי תהיות ומחשבות, החלטתי בכל זאת לנסוע אל ירושלים העיר הגדולה. (כי מה אני יודעת, אולי היא תתהפך בעוד ארבעים יום).
ומה לעשות בילדים במאה ה־21, תקפוני המחשבות בדרך. ולאיזה עולם נביא אותם ואיזה נגיף יתקוף אותם ב־2080? והנה, סוף העולם קרב, אפשר למשש בידיים את חוסר הוודאות, להרגיש בגוף את הבסים והוויברציות של הפחדים הכי קמאיים. ודווקא עכשיו, פתאום, את נחושה יותר מתמיד להתמיד בניסיון להביא חיים לעולם. קלאסי, בתאל. קצת לפני המחסום התקשרה המזכירה ובישרה שהרופא המטפל שלי נכנס לבידוד. קלאסי, עולם.
מי מלא את מי
באחד מלילות העבודה שלי, על סיגריה עם חבר, הערכנו את הסיכויים (0.0001 אחוז) שבאמת נשנה משהו בהרגלים שלנו (ולו שנחזור שעה קודם להוציא את הילדים מהגן), אחרי הטלטלה הגדולה שאנחנו חווים בגוף ובנפש, אל מול הסיכוי (99.9999 אחוז) שהאירוע הזה ייצרב כסיוט הגדול שחלף וטוב שהוא חלף ומה היה שם בכלל? היה לנו ברור שכהרף עין (ומה עם ישועת השם כהרף עין באמת?) הוא יהפוך לפוסט־טראומה כלל־אנושית, מודחקת היטב היטב.
והוא אמר לי כך: את זוכרת מה הציווי הראשון שמוטל על האדם? ואני ידעתי כמובן להשיב: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ואת זוכרת מה קרה אחרי שבני ישראל ירדו למצרים לשבור את הרעב? שאל ולא חיכה לתשובה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". ושימי לב להיפוך הנורא: במקום שהם ימלאו את הארץ, הארץ (=הארציות) מילאה אותם. סוף.
השגרה תכננה את הנקמה לפרטים, אבל בסוף תמיד השתפנה. נו, לא מתאימות לה הדרמות האלו. אז נשאר לה רק להיאנח ולומר לעצמה: יום אחד הם עוד יתגעגעו אליי
