החדשה הטובה ביותר בתחילת השבוע הגיעה מהכנרת. אחרי פתיחת ארובות השמיים בשבת שעברה היא התקרבה כמטחווי סערה נוספת למפלס השיא שלה, זה שמחייב את פתיחת דלתותיו של סכר דגניה המוגפות כבר שש־עשרה שנה. מדיד המפלס שליד הסכר שקוע עכשיו כמעט עד צווארו במים ובסחף צמחי. עוד פחות מחצי מטר, המים יכסו גם את שנתת מינוס 209 (וליתר דיוק -208.9), והסכר ייפתח. מאות אלפי קוב מים יוזרמו מדי יממה לירדן הדרומי בואכה ים המלח, עד שתחלוף סכנת ההצפה של טבריה. רק זה חסר לה עכשיו, כשהמלונות ריקים ולשכות העבודה הווירטואליות שוקקות.
עם תחילת החורף הייתה הכנרת מרוחקת שני מטרים וחצי מפסגתה. בתחילת החורף שעבר – כמעט שישה מטרים. שש שנות בצורת רצופות עשו בה שמות. כל אוהביה התהלכו חפויי ראש. אז הגיעו שני חורפים רטובים רצופים, והוכיחו שאסור להתייאש. כדור הארץ מתחמם, אבל ארץ ישראל לא מתייבשת. היא מוריקה עכשיו כמו אירופה במיטבה. החיטה צומחת שוב לצידי כביש 90, ממחולה ועד אשדות יעקב. למרות אסון הקורונה והמשבר הפוליטי הנורא, זה כן אותו העמק וזה אותו חרמון לבן באופק, רק בלי מטיילים וגולשים. אביב תש"ף הוא אזור אסון. השמש זורחת, החרצית פורחת והנגיף נוגף.
בצהרי יום שני לא היו בעיות חניה סביב האגם. יאורית שחורה שעלתה מן המים דידתה בשלווה על המדרכה שליד הסכר. אתר הטבילה ירדנית שמם לחלוטין. גם חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה. עם ישראל מילא אחר הוראות הסגר. רק קומץ עקשנים ועקשניות שעט במשעולי הג'וגינג שבין דגניה לכנרת. אם צעירה הוליכה אחריה שובל של שלושה זאטוטים חסרי דאגות. מה הם יזכרו מהאביב הזה? הלוואי רק את החופשה הפתאומית מהגן, את שיחות הזום עם סבא וסבתא, ואת הכנרת הנושקת שוב לחוף צמח, אחרי שנות נתק ממושכות. אולי גם יזכרו את שעריו הנעולים של בית גבריאל, שעד לפני שבועיים היה פתוח 364 ימים בשנה, מעשר בבוקר ועד תום הקרנות הסרטים בלילה.
לפני שיצאתי עם שחר לדרך הצטיידתי בסנדוויץ' ובתרמוס, כמו בטיולים של פעם, כדי לייתר את צורכי ההצטיידות במזנוני דרכים. לא נשארתי בבית, כמצוות מערכת הבריאות, אך הקפדתי להישאר במכונית. הלב יצא אל בעלי המזנונים, שהיו פתוחים עדיין פה ושם מתוך שוועת פרנסה, אבל המוח ציית להנחיות של משה בר סימן טוב. מכל הבנזין שלא התרוקן כבר שבועות אִפשר לי לדלג על תחנות הדלק בדרך. מבעד לחלון שמחתי לגלות שעיריית בית־שאן מנצלת את העוצר הכמעט כללי כדי לבצע עבודות גיזום נרחבות בשדרות מנחם בגין, הרחוב הראשי. אין רע בלי טוב. אחרי שתושג הפסקת אש אולי נצליח לאבחן עוד כמה טובות שכאלו, וכמובן לפקוד שוב את שבילי ישראל וחופי האגם הלאומי. בינתיים, מוכרחים להסתגר בדל"ת אמותינו.
רק על שוטטות רגלית בבית העלמין של כנרת התקשיתי לוותר. הייתי משוכנע שהוא יהיה נטוש, אך טעיתי. גבר צעיר ניצב שם ליד קבר רחל, המשוררת, ועלעל בספר שיריה כמו בספר תהלים. ביקשתי רשות לצלם אותו מרחוק, והוא נעתר ברצון. קוראים לו יונתן, סטודנט לפסיכולוגיה בתל־אביב. יש לו מגורון ממונע, תחליף נפלא כעת לבתי מלון סגורים, וחיבה גדולה למקום הזה. גם לי. בית העלמין כנרת הוא מקור השראה ציוני אף בימים כתיקונם, קל וחומר בימים אלה.
הנה הקבר של ברל, הצביע יונתן על החלקה הסמוכה, וזה קבר בורוכוב על יד. מה אתה חושב על הסוציאליזם שלו?
משכתי בכתפיים. אמנם נפלא לנהל אל מול גולן דיון כה נשגב בעיצומה של קורונה, אבל המצבות פה מרתקות יותר מהמשנה החברתית של החלוצים הטמונים מתחת. אולי נזדקק לה בקרוב בתוקף הנסיבות המשקיות העגומות, אך לפי שעה מוטב לחקוק על לב בעיקר את כושר סבלותיהם. רובם לא התמכרו לדכדוך גם כשהשורות הידלדלו ובית העלמין התרחב. במקור הוא נועד להיות שכונת וילות על שם מקס נורדאו, גבעת הכרך, אבל עקב האסונות התכופים נעשה לאתר קבורה אזורי. אחדות מהמצבות נושאות את חתימת היצרן – "צבי סגל, יפו" – כי החיים נמשכו ויהודים צריכים להתפרנס איכשהו גם בעיתות מצוקה. אם לא מאלכוג'ל או מעיתונות, אז מעסקי קבורה.
על מצבת קברה של שרה שמוקלר, אחת משתי נשיו הבלתי־רשמיות של ברל כצנלסון, כתוב ש"נסתלקה בקדחת הצהובה בדמי עלומיה" באייר תרע"ט (1919). בת שלושים הייתה אז, אחות במקצועה. היא חשה לעזרת נפגעי הקדחת הצהובה ביסוד־המעלה, נדבקה בעצמה, הועברה לבית החולים בצפת ונפחה את נשמתה. "הקרב הקריבה את עצמה מתוך רצון והכרה ברורה, מתוך אימוץ לב קר ובפשטות של כבוד", ספד לה פה דוקטור הלל יפה. ברל ביקש לקפוץ לקברה מתוך צער. חודשיים לפניה מת מקדחת צהובה גם יהושע אברהם בלנקי, בן 24, "בשנת החמש לעבודתו בארץ ישראל".
ויש גם כמה קברי אלמונים, פליטי מרכז הארץ במלחמת העולם הראשונה, שמתו במגפות או ברעב. אף פעם לא היה קל בארץ. תמיד היה קצת מסוכן. דווקא עכשיו, כשאויבינו מניחים לנו קמעה, אויבי העבר הנגיפיים שוב מרימים ראש. קבוצת כנרת גברה עליהם בסוף, כך שגם לנו יש יסוד לתקווה.
יונתן נכנס למגורון המשוכלל שלו ונסע לתדלק בצמח, לפני שיפליג דרומה. נפרדנו ליד לוח האבן בכניסה לבית העלמין, פרי עטה של רחל: "יום חדש נולד והוא בהיר ושטוף שמש מבעד לכסות העננה". כידוע, היא מתה בשחפת אחרי ששולחה מהמשק כדי שלא תדביק את החברים. "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב", נאמר לה. סכר דגניה נבנה שנה לאחר מותה, ב־1931, כך שהיא מעולם לא זכתה לראות אותו פתוח לרווחה, ואת כל שפעת המים נוהרת בשמחה, כמו שזכתה נעמי שמר הטמונה פה אף היא. כמה טיפות גשם בדרך חזרה הביתה רמזו שאולי נזכה עוד השנה לפתיחת שערים, אך לפי הרופאים אנחנו זקוקים עכשיו בדחיפות דווקא לקיץ. הוא מעולם לא היה נחשק יותר אפילו בעמק הירדן.
