יום אחד הקורונה תיעלם. זה יקרה במהירות עצומה, כי ככה עובד גרף מעריכי. הוא נוסק השמיימה באופן שקשה לנו לתפוס את עוצמתו, ואז גם צונח באותה זריזות מרשימה. ייקח זמן עד שנחזור למה שהיינו לפני פרוץ המגפה. אבל כנראה לא הרבה מדי זמן; הישראלים הם עם מחבק ומנשק ומבלה ומשפחתי ותאב חיים – ולכן לא ירחק היום מתום ההתפרצות ועד שנחדש ימינו כקדם. ודווקא משום שזה יקרה מהר כל כך, יש לתעד ולנצור כבר עכשיו – כשאנחנו עדיין לגמרי בתוך האירוע – את נקודות האור שגילינו בקורונה. יש לא מעט דברים שאנחנו צריכים לקחת מהתקופה הזאת ולשמר מהם משהו גם בעתיד. כי מבעד לחשכת הגרפים ולתחושות החרדה המתבקשות, מעבר ללחץ המשפחתי כשכולם ביחד בבית לתקופה שאינה קצובה בזמן, ונוכח החשש של רבים מקריסה כלכלית – בעיקר עצמאים אבל לא רק – יש גם לא מעט נקודות אור שצצות תמיד בחושך הכבד ביותר.
פרסמתי השבוע בפייסבוק סיפור שהתברר כי נגע לליבם של רבים. בתו של אחד מחבריי, בגיל תיכון, מסתובבת מאז ביטול הלימודים וההסגר בבתים כמרחפת באוויר. פורחת, שמחה. הוא ואשתו לא הבינו את פשר העניין, עד שבסוף היא גילתה להם. בימים כתיקונם, כשכולם לומדים ומסתובבים חופשי, החברות יוצאות כמעט בכל ערב בקבוצה כזו או אחרת לבילוי, מעלות תמונות שמחות לרשתות החברתיות מאיזה בית קפה, פיצרייה או סתם בית של אחת מהן. היא אף פעם לא מוזמנת, אבל תמיד רואה את התמונות ונאכלת מבפנים. והנה, פתאום, בחסות הקורונה, אף אחת לא יוצאת, ואף אחת לא מעלה תמונות מגניבות מיציאה שלה אין בה מקום. פתאום יש לה מקום בעולם בדיוק כמו כולן – בבית עם המשפחה הקרובה. היא יודעת שזה לא לנצח, אמר לי החבר, אבל כרגע היא פשוט שמחה בכל יממה שעוברת ושלא מזכירה לה את העובדה שרק היא לא מוזמנת.
שטף החיים גורם לנו לשעוט קדימה, לעיתים קרובות בזעם, והרבה פעמים לא להביט לאחור. בלי לראות באמת מה קורה לאהובינו וחברינו. מה מתחולל בחייהם החברתיים, למשל. אנחנו שואלים אותם "מה נשמע" ולא ממש מחכים לתשובה; זורקים "הכול טוב אחי?" ומיד עוברים לדבר על מה שמעניין אותנו. השבתון הכפוי עלינו מעניק אפשרות יקרה מפז לקחת צעד פנימה לתוך הלבבות של הקרובים לנו ביותר. זה כנראה משהו שלא עשינו מזמן, והגיע הזמן. ואפשר וצריך לקחת את המסלול החשוב הזה, לפחות מדי פעם, גם כשהכול יחזור לקדמותו.
תראו כמה מהר הסתגלנו לצורת חיים אחרת לחלוטין ממה שהכרנו. פתאום אנחנו שומרים שני מטרים זה מזה, פתאום יוצאים מהבית רק מאה מטרים ולא יותר. נוסעים רק לצורך הצטיידות ותו לא. היציאה הזאת מאזור הנוחות פוגשת כל אחת ואחד מאיתנו במקומות עמוקים מאוד בנפשו, שאותם חשב שאי אפשר לשנות. ההוא שמכור לריצות ארוכות, ההיא שמכורה לטיסה לסופשבוע אחת לחודש וחצי, ההם שחייבים לצאת למסעדה לפחות פעם בשבוע. הנה, מתברר שלא חייבים. קצת קשה, לא יותר מדי, ומתרגלים. הלוואי שנדע לקחת את הסתגלנות הזאת, שאיש לא שאל אותנו לגביה, גם לעתיד הקרוב לבוא.
המשפחה הגרעינית בכלל ומשפחות ברוכות ילדים בפרט אינן חברות טובות מדי של התרבות המערבית. המשפחה היא מושג עתיק, כמעט מקודש, מסורתי. התרבות המערבית מקדשת את החופש האינדיבידואלי, את האני שעומד במרכז, ופחות ופחות סגורה על המבנה של אבא, אמא וכנופיית ילדים מנוזלים. השבוע, באחת מהמריבות האינסופיות בין ארבעת ילדיי, הבטנו בהם בכעס אבל רגע אחר כך הסכמנו שיש להם ולנו הרבה מזל. יש להם עם מי לריב, יש להם עם מי לתקשר, יש להם מול מי לפרוק רגשות. בימי הקורונה אנחנו חשים יותר מתמיד את חשיבותה של המשפחה הגרעינית, וכדאי שנמשיך להחשיב אותה כראוי לה גם בימי פוסט הקורונה.
וישנו העניין הרוחני. הילדים רואים אותנו כל היום, אין איפה להתחבא, ופתאום הם רואים את אבא מניח תפילין, מתעטף בטלית, אולי לומד דף יומי (אפשר לעניין גם את הילדים, לא האמנתי אבל זה עבד). אלה לא דברים שאפשר לראות בתקופות של בית ספר וגנים. ביומיום הרגיל והשגרתי יש להם דוגמאות מצוינות של מורים ומחנכים וגננות וסייעות שמחברות אותם לתורה ולמסורת, וזה נהדר. ועדיין, זה לא כמו חיבור שמגיע ממקום של אבא ואמא. וגם לנו, כאנשים בוגרים, פתאום יש סוג אחר של תפילה. פתאום תפילת השבת מתקיימת ביחיד, בלי הסחות של חברים וקידוש ומה המצב איך היה השבוע – רק אתה ואלוקים. מתי יצא לנו לעשות את זה? זה כמובן אינו המצב האידיאלי, אבל גם ממנו אפשר וכדאי לקחת כמה דברים להמשך הדרך.
אני משער שלכל אחד יש תובנות משלו לגבי דברים שהשתנו באחת. כל אחד רואה את המצב דרך הזווית האישית מאוד של משפחתו, מצבו הכלכלי, מצבו הנפשי ועוד אלף ואחד משתנים שיוצרים קשת רחבה מאוד של רגשות ומחשבות. מה שחשוב הוא שלא ניתן לרסיסי ההבנות הללו לחמוק מאיתנו ולהיעלם ברגע שהדברים יחזרו לקדמותם. אין רע בלי טוב, ותקופת המגפה הזאת צריכה להיות גם נקודת זינוק לשלב הבא של חיינו. בואו לא נפספס אותה.
