שיר השבוע: קָדְקוֹד, כָּאן גַּפְרוּר

הוּא עֶלְיוֹן.
בְּוַדַּאי, הוּא עֶלְיוֹן. זֶה בָּרוּר.
הוּא עֶלְיוֹן בַּמִּשְׁפָּט. אַחֲרָיו אֵין עִרְעוּר.
הוּא עֶלְיוֹן עַל שׁוֹפְטֵי הַשָּׁלוֹם,
עַל שׁוֹפְטֵי הַמְּחוֹזִי.

הוּא עֶלְיוֹן בַּמִּשְׁפָּט הַפְּלִילִי,
הָאֶזְרָחִי וְהַחוֹזִי.
קָדְקוֹדָהּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל זָוִית,
הַקְּרוּם הָעֶלְיוֹן בֶּחָבִית,
הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה הַשַּׁרְבִיט –

אַךְ נִדְרֶשֶׁת פֹּה גַּם כּוֹכָבִית.
נִדְרָשׁ לְהַזְכִּיר, וְלוּ פַּעַם מִילְיוֹן,
שֶׁלֹּא עַל הַכֹּל הָעֶלְיוֹן עֶלְיוֹן.

כַּמָּה נוֹחַ אֶת זֹאת לִשְׁכֹּחַ,
נוֹחַ, מַחְנִיף וּמַחְמִיא.
וְעַל כֵּן, כָּל עוֹד לִי יֵשׁ כּוֹחַ
אֶטֹּל מְשִׂימָה עַל שִׁכְמִי,
לְחַסֵּן תּוֹדָעוֹת בִּנְגִיף מֻחְלָשׁ
וּלְהַזְכִּיר:
הוּא קָדְקוֹד,
אַךְ בְּתוֹךְ מְשֻׁלָּשׁ.

אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, הוּא אֶחָד בִּתְלַת־רֶגֶל.
הוּא קָדְקוֹד, אַךְ יֵשׁ עוֹד. וְגַם עוֹד.
וְאִם רֶגֶל אַחַת מִמְּקוֹמָהּ חוֹרֶגֶת,
הַתְּלַת־רֶגֶל לֹא יַעֲמֹד.

שֶׁהֲרֵי כָּל קָדְקוֹד פֹּה הוּא בַּעַל תַּפְקִיד,
וְצָרִיךְ עַד מְאוֹד, עַד מְאוֹד לְהַקְפִּיד
שֶׁיִּשְׁמֹר עַל תְּחוּמִים וְעַל קוֹד –
כִּי מוּלוֹ עוֹד קָדְקוֹד וְקָדְקוֹד.

וְקָדְקוֹד הָרָשׁוּת הַשּׁוֹפֶטֶת
תְּחוּמוֹ הוּא שְׁפִיטָה וּפְסִיקָה.
אִם רָשׁוּת זֹאת לְפֶתַע לוֹפֶתֶת
רָשׁוּיוֹת אֲחֵרוֹת בְּסִכָּה,
וְנוֹקֶבֶת לָהֶן הַנְהָגוֹת סֵדֶר יוֹם
לֹא מִטַּעַם הַדִּין, רַק מִטַּעַם עֶלְיוֹן,
לֹא מִכּוֹחַ הַחֹק כִּי מִכּוֹחַ סְבָרָה
וּמִתֹּקֶף שֶׁל אֵיזֶה יִחוּס וּבָרָק;

אִם מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁכְּבָר לֹא נִתְעוֹרֵר
הִיא מִשְׂתָּרֶרֶת גַּם הִשְׂתָּרֵר,
וּבִשְׁעַת מַגֵּפָה וּבְלֵב בָּלָגָן
הִיא רוֹתֶמֶת עַצְמָהּ לְשֵׁרוּת מִפְלָגָה,
וּבְטֶרֶם אֻמְּתוּ תּוֹצְאוֹת הַבְּחִירוֹת
הִיא נוֹתֶנֶת לָהּ כְּבָר רִשָּׁיוֹן לִירוֹת;

אִם מִתּוֹךְ שׁוּרוֹתֶיהָ, מִקֶּרֶב הַסֶּגֶל
שֶׁל שׁוֹפְטֵי הָעֶלְיוֹן הַמֻּמְחִים,
הִיא בּוֹעֶטֶת מִחוּץ לַהֶרְכֵּב בְּמוֹ רֶגֶל
אֶת אֵלֶּה מֵהֶם הַיּוֹדְעִים לְהַבְחִין
בֵּין תְּחוּם שִׁפּוּטָם לְבֵין מָה שֶׁמִּחוּץ –

כִּי אָז הַמְּשֻׁלָּשׁ מָחוּץ.

גְּבִירוֹתַי, רַבּוֹתַי, הָעִנְיָן פָּשׁוּט:
בִּמְדִינָה דֵּמוֹקְרָטִית אֵין שׁוּם רָשׁוּת
יְחִידָה הָעוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַמִּשְׁטָר.
אִם רְאִיתֶם כָּזֹאת – זַעֲקוּ לְאַלְתָּר.

אִם רָשׁוּת יְחִידָה אֶת הַיֶּתֶר כּוֹפֶתֶת,
אֲפִלּוּ אִם הִיא הָרָשׁוּת הַשּׁוֹפֶטֶת,
וְיוֹצֵאת מִגְּדֵרֶיהָ – הֲרֵי זֶה מַבְעִית
לֹא פָּחוֹת מִשִּׁלְטוֹן כַּת צְבָאִית.
הַהֶבְדֵּל רַק בַּנֶּשֶׁק, שֶׁכָּאן הוּא חִבּוּר
בֵּין קִרְנוּף הַפְּקִידִים לְבוֹרוּת הַצִּבּוּר.