החלטתו של יו"ר כחול לבן, או שמא יש לומר יו"ר חוסן לישראל, בני גנץ, להתעקש אתמול על מינויו (הזמני) ליו"ר הכנסת, הייתה לקרן אור באפלת ימים הללו. היא התקבלה על אף התנגדות עזה של עמיתיו לקוקפיט המפורסם, יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון. פתאום גנץ הציב את עצמו כמנהיג בעל עמוד שדרה עצמאי – שמוכן לקבל החלטות קשות וללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק היצור המשונה כל כך, כחול לבן.
זו בשורה משמחת מאוד מכיוונים רבים. ראשית, סוף־סוף תהיה לנו ממשלה, לא עוד ממשלת מעבר. סוף־סוף תהיה פה הנהגה נבחרת שתוביל אותנו להתמודדות עם משבר הקורונה הנורא, אחד הקשים בתולדותינו, בתמיכה נרחבת של הכנסת. די בעובדה הזאת (עובדה לכאורה, כל עוד הממשלה החדשה לא הושבעה רשמית) כדי לשמח כל אזרח ישראלי, גם מי שכאב אתמול את בשורת פירוקה של כחול לבן.
אלא שלא כולם מבינים מה מדינת ישראל צריכה כעת. יש מי שמבחינתם לא ישראל לפני הכול, אלא "רק לא ביבי" לפני הכול – כמו, למשל, לפיד ויעלון, שהחליפו את עשרת הדיברות בדיבר אחד ויחיד: לא תיתן לנתניהו להיות ראש ממשלה. השניים היו מוכנים לשחק על זמן, למשוך את ישראל לפחות שבועיים נוספים, ואולי לחצי שנה נוספת בלי ממשלה רק למען תקוות הקמתה של ממשלה בראשות כחול לבן ובשליטה מוחלטת של הרשימה המשותפת. וכל כך למה? כדי להדיח את נתניהו. ומה יהיה על מדינת ישראל? איך היא תתמודד עם משבר הקורונה, שהוא צונאמי בריאותי, כלכלי וחברתי? זה פשוט לא עניין אותם.
בדיעבד, סופה של כחול לבן מעיד על ראשיתה. השותפות הפוליטית המשונה שקמה על בסיס אישי, הדחת נתניהו, מסיימת את חייה בצורה מביכה כל כך. היא מזכירה – סליחה על ההשוואה – חבורת פורצים שאחרי שוד מוצלח במיוחד, החלו אנשיה לירות זה על זה בעת חלוקת השולל.
אך לצד תחושת הגועל מגיעות כאן גם כמה מילים טובות, בעיקר למי שמנעו באומץ פוליטי הקמת ממשלה, בתמיכת אוהדי מחבלים, ולמעשה בשליטתם. צביקה האוזר ויועז הנדל התעקשו גם אל מול לחצים עזים, כמעט בלתי נסבלים, לא לתת את ידם לממשלת המיעוט שתוכננה בכחול לבן. זו הייתה התנהלות מזהירה במיוחד על רקע ליקוי המאורות הלא ייאמן של שלושה רמטכ"לים לשעבר, של יאיר לפיד וגם של אביגדור ליברמן ורבים אחרים, שבמשך ימים לא מעטים העדיפו את בל"ד ואת אחמד טיבי על פני בנימין נתניהו. שנאת נתניהו העבירה אותם על דעתם. דווקא האוזר והנדל, שנפגעו מנתניהו באופן אישי, הצליחו להפריד בין האישי ללאומי ולמנוע הקמת ממשלה רעה למדינת ישראל ולעם ישראל.
לצידם מגיעה גם מילה טובה לחברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, שסייעה גם היא לסיכול החרפה, ואולי גם לשופטי בג"ץ שבהתערבותם הבוטה במחלוקת הפוליטית החישו את קיצה של כחול לבן. לא לכך הם כיוונו. ודאי גם לא ליברמן, שהתעקש לקדם חוק פרסונלי להדחת נתניהו, והבטיח לנו חגיגית כי תם עידן נתניהו.
כעת נותר רק להתפלל שהממשלה הרחבה המתגבשת אכן תקום ושהיא תצליח להוביל את ישראל ליציאה מהמשבר הקשה שבו היא נתונה. ואולי, גם אם זה נאיבי, להביא למעט פיוס והשלמה בתוך עם ישראל.
