שש דקות. זה אורך המערכון הפותח שהכריז על האיחוד המחודש של נבחרת זהו זה, בו כל אחד מהם, גריאטרי בדרכו, נקרא על ידי המפיקה אתי להצטרף לפרק האיחוד המחודש. אם צלחתם אותו עד לבוא האות המיוחל סימן שעוד נולדתם בעשור הנכון – זה שבו יש אנשים עם סבלנות לחכות שש דקות לסוף מערכון, ואורך רוח להמתין עד לבוא הפאנץ' המיוחל.
כך גם אפשר לסכם את פרק האיחוד ששודר אתמול בכאן 11 – הוא לא היה מהמצחיקים, גם קשה לומר שמהמשובחים, אבל הוא היווה תזכורת לימים בהם הייתה לנו סבלנות להומור, ואנשים לא ציפו שיאכילו אותם בכפית של פאנצ'ים.
לזכותה של הנבחרת המיתולוגית ייאמר שהשנים לא חיסלו את הכישרון. למרות השיער המלבין (שמישהו יבדוק איך זה שקושניר לא מקריח לעולם!) והגב השפוף מעט, מי שזוכר איך נראה פעם ההומור בישראל חווה אמש רגעים מתוקים של נוסטלגיה.
אתי המפיקה מצלצלת לחברי הנבחרת. מי בכלל מצלצל היום לאנשים? קושניר עונה לה בטלפון קווי, כאילו עוד יש אנשים בימינו שמתקשרים למספר קווי והם לא ממוסדות קבר רחל. ועדיין, יש בהומור הלא מיידי הזה, בחוסר היומרה להצחיק כל שנייה וחצי, משהו שמכבד את הצופים. האיזון הדק בין הצורך להצחיק לבין הרצון להביא גם משחק ותיאטרון, שאולי קצת חסר בתוכניות סאטירה עדכניות כמו ארץ נהדרת.
גם ב-2020, תסריטאי זהו זה מבינים שמערכון טוב הוא כזה שמצליח להנחיל גם מטבעות לשון. "מרגיש יותר טוב זה סימפטום לקורונה", אומר הרופא במחלקה למוני מושונוב פרוק הכתף. "אני ממצמץ – סימפטום". או "הכי קל זה למכור פרנויה".
אפילו תמות פילוסופיות ניתן היה למצוא שם. כמו למשל במערכון על הבחור שמפיץ פייק ניוז ועל הדרך עוקץ את תחלואי הפוסט-מודרניזם: "מה אנחנו יודעים על מה אמת? מי קובע מה אמת?".
הגם שהיוצרים התקשו לוותר על הפוליטיקה, כשהד"ר הערבי נקרא לטפל בפרוק הכתף החשוד בקורונה וחוזר שוב ושוב על המשפט "בשביל חוות דעת אנחנו מספיק טובים, בשביל לשבת אתכם בממשלה אנחנו לא", זה כמעט נסלח. זהו זה מזכירה לנו שגם אם ההומור שלך יוצא מאולפנים בתל אביב, זה לא אומר שהוא חייב להיות תל אביבי. אולי זו תזכורת נעימה לימים בהם כוכבי המערכונים היו אנשים כלל ישראלים.
הזקנים על הספסל יכולים להיות זקנים בכל מקום, החולה במחלקה יכול להיות בכל בית חולים בארץ, ואין צורך לפתוח מילון ישראלי-תל אביבי כדי להבין את השפה, כמו שלפעמים קורה במערכונים של ארץ נהדרת.
מעניין לדעת איך מילניאלס שצפו בפרק הזה חוו אותו. האם העריכו את הכבוד שהוא נותן לצופים או שמא חשבו שהוא מייגע. אולי גם הופתעו מהעובדה שהשנה היא 2020 ואפשר להציג נבחרת של חמישה גברים על הבמה בלי שאף שדולה פמיניסטית תקום נגדם (אלא אם כן מחשיבים את ההבלחה המהירה של נועה קולר במערכון הפותח).
כך או כך, נוסטלגיה היא דבר שכיף להתענג עליו, גם אם היא לא יצירת אמנות.
