המהפכה הבאה של הציונות הדתית כבר כאן. מובילות אותה נשות הציונות הדתית מכל המגזרים, חלקן מתוך מודעות וכוונה, וחלקן, באופן פרדוקסלי, דווקא בשל השיח המתנגד לשינויים. זהו אותו שיח שממשיך להתנסח באופן אפולוגטי ושמרני על מקומן ועולמן של נשים, למרות שהשינוי נוכח בכל תחום של חיינו המשותפים, גברים ונשים כאחד.
בתקופה האחרונה היינו עדים למספר כנסים שיזמו נשים בסוגיות שלא היו עד כה על סדר יומו של הציבור הדתי: כנס מחאה בסוגיית הטיפול בזנות, כנסים סביב גיוס בנות לצה"ל וגם בקשה מבג"ץ ל"הגנה" בסוגיית מינוי אישה למנכ"לית בתי הדין הרבניים. במקביל התקיימו כנסים שהובילו בעיקר רבנים גברים במטרה "להחזיר עטרה ליושנה" ומתוך מגמה לחזק את מעמדה המכובד אך "השמור" של האישה במחוזות החיים השונים שלנו, כשהבולט בהם הוא סוגיית ההתגייסות לצבא. וכך, במקום שהרבנים יקבלו בברכה את מקומן החדש של נשים בקהילה כדבר מבורך (כמו היחס שכבר קיים למקצועות ניטרליים כמו שופטות, רופאות, מנהלות בתי ספר ועוד), ישנה התנגדות וחסימה מפני תהליכים שקשורים בהתחברותן של נשים לקודש.
זה מכבר נשים הפנימו את המסר המצוי במרכז עולמנו הדתי ושהיה מיועד שנים רק לגברים: "ותלמוד תורה כנגד כולם". כיום גם הנשים רוצות ויכולות להצטיין בעולם הרוח הדתי, בתורה, בבית הכנסת, ואפילו במישור הדתי־לאומי שמשמעותו להצטיין בצבא. רבות כבר לא מוכנות להתגדר בתפקידי משנה "פחותים".
מי שמצוי באתרי האינטרנט והפייסבוק השונים מכיר מקרוב עולם שלם, עשיר ומאתגר, של תלמידות חכמים בתחומים שונים של עולם התורה, המנהלות שיח הלכתי והגותי מעמיק בכל תחומי החיים: מהלכות טהרת המשפחה ועד הלכות קריאה בתורה, מחיפוש מקורות נוספים לשיעור תנ"ך ועד חיפוש עזרה בהבנת קטע בתוספתא כתובות. זהו לא שיח שטחי והוא גם לא שיח "לייטי", כמו שנוח לחלק מן הציבור החרד ממנו לומר עליו. זהו שיח עמוק ורגיש ששם על מפת החיים היהודיים והתורניים של הדור הזה את הנשים כשותפות שוות לשיח שהיה עד השנים האחרונות כמעט אך ורק נחלתם של הגברים.
זכות ראשונים לתהליך הנוכחי היא כמובן למדרשות לבנות, בעיקר לאלו שבהן כבר למעלה מעשור לומדות נשים תלמידות חכמים גמרא בעיון ואף עומדות במבחני הלכה ברמה המקבילה לבחינות שבהן נבחנים הגברים לומדי התורה. אליהן מצטרפות תלמידות החכמים היושבות באוניברסיטאות – בהן בוגרות החוגים לתלמוד, לספרות חז"ל, למקרא ולמגדר. עבודות דוקטורט ומאמרים רבים שנכתבו ושנכתבים בימים אלה על ידי נשים מעלים למרכז הבמה התורנית סוגיות שלא הופיעו עליה שנים רבות.
לא מחכות לרבנים
קהילת הנשים הלמדניות ותלמידותיהן מובילות את התחושה וההבנה שחלק מן המסרים שעליהם חונכו הבנות עד כה חייב לעבור שינוי. נשות הדור הזה כבר אינן מחכות שהרבנים, מנהיגיה הרשמיים של הקהילה הציונית דתית, יחוללו עבורן את השינוי, והן מבקשות לעשות אותו בעצמן. תהליך זה כמובן מערער את ההיררכיה שהייתה קיימת מזה דורות בעולם התורה והוא לא מנותק מתהליכים חברתיים ומשפחתיים נוספים הקשורים לביטול ההיררכיות. כך נמצא שסביב הדילמות והסוגיות שבהן עוסקות נשים היום, ובעיקר סביב המשמעות של התהליך וכל הקשור בו, המנהיגות התורנית בעיקר מגיבה אך אינה מובילה.
השאלות שעומדות על הפרק עבור הנשים הצעירות בנות הדור הנוכחי כבר אינן על עצם לימוד התורה. הישגים אלה מובנים מאליהם עבורן. יותר ויותר נשים צעירות בעלות רגישות וידע הלכתי ותורני רחב רוצות להתחבר אל "העולם האמיתי", אל חייהן האישיים והזוגיים, באמצעות עולם התורה, ולכן הן אף פוסקות לעצמן ולעיתים גם לחברותיהן "הלכה". וכך, השיח בעולם הנשים והמשפחה השתנה באופן מהותי. לא רק בשאלות הלכה אלא גם בכל מה שמתקשר למודעות לגופן ולצרכים הזוגיים שלהן ושל בני זוגן.
אינדיקציה לכך אפשר לקבל באמצעות מספר המודעות בעיתוני המגזר המזמינות לקחת חלק בקורסים העוסקים בדיאלוג שבין אישה לגופה ובסדנאות של מודעות נשית וזוגית. בכל התחומים וגם בתחומים האינטימיים ביותר הן לומדות ומלמדות נושאים שלא שיערום סבתותינו הצדקניות, והגברים שלצדן מצטרפים אליהן, מי בשמחה ומי בעל כורחו.
דוגמה הלכתית שממחישה תנועה זו היא מעמד האישה בחופה. מי שמצוי בעולם עריכת חופות יודע כמה תחום החופות היום נמצא בקו האש אצל חלקים רבים בציבור הדתי. בקשות רבות מתקבלות אצל כל מסדר קידושין לשינויים וחידושים. חלק מהבקשות הגיונית ואפשריות הלכתית וחלק מציבות את תחום המסורת בחופה כמאתגר יותר מאשר לפני דור. כך, לדוגמה, כאשר בנות המדרשה רוצות לכבד את המורות שלהן בקריאת כתובה מתחת לחופתן מתוך כבוד והוקרה לתורה שלמדו מהן, הדילמות בין איסור למותר חותכות גם את הר"מיות וגם את תלמידותיהן.
רצונן של הבנות לשלב נשים בחתונתן הוא כן ואמיתי אבל גם סוגיה "פשוטה" זו מערערת את הסדר הטוב הנוהג מימים ימימה. אני סבורה כי בסוגיה זו מוטל עלינו, פוסקים גברים ונשים כאחד, להודיע ברבים כי באותן חופות שבהן קיים רצון שנשים תיקחנה חלק פעיל – נשים "כשרות" לקריאת כתובה ולברך בדברי תורה את החתן והכלה, וגם לבדוק את האפשרות לברך שבע ברכות. ניתן למשל להתחיל בברכת "אשר ברא" אשר נאמרת גם בלא מניין על ידי זימון נשים בלבד. אלה הם רק חלק קטן מן המקומות שבהם אנחנו, כקהילה דתית, גברים ונשים יחד, מצויים בהם מזה זמן רב, וישנם מקומות רבים נוספים.
יש לציין כי לצד המהלכים הנתפסים בציבור התורני כרדיקליים ומעוררי מחלוקת ישנן נשים רבות אשר היחס שלהן להלכה רך יותר והן עדיין מחכות למוצא פי הרבנים. וכשאלו משמיעים באופן שיטתי "עוד לא", ליבן מתרחק. הוא נשאר מחובר ומעריך אבל מוותר על השיחה.
כמובן שאפשר לנהל מלחמת חורמה באותן "מפירות חוק", מלחמה שהיא בעיניי מלחמת מאסף כנגד מה שנתפס כעמדה המערערת את הסדר הטוב, אבל אפשר גם אחרת. מרבית תלמידי החכמים והרבנים יודעים היטב – גם מביתם, גם מקהילתם וגם מתלמידיהם – שהשיחה ממשיכה להתקיים גם בהעדרם ממנה, אולי באופן לא שלם, אבל מתוך חיוניות ועוצמה. המסקנה שנשים אלו מסיקות מההתנהלות בתוך התהליך הזה היא שהמנהיגות הגברית התורנית בעצם מחכה להן ותלויה בהן. היא מצפה ביודעין או שלא ביודעין שהנשים תהיינה אלה שישנו את המציאות בפועל ללא הסכמה מפורשת על מנת שיינתן לה אישור בדיעבד. הם מחכים לצעקתן ואפילו להכרעתן.
היו שותפים לשיח
כל הנשים שעמן אני בקשר ובדיון סביב סוגיות חיים רבות ומגוונות בעלות היבטים הלכתיים הן נשים תלמידות חכמים אחראיות ויראות שמיים. הן נעות בזהירות רבה על הציר שבין חידוש למסורת, בין פריצת גבולות להצבתם, בין מנהג להלכה ובין האתגרים הגדולים שהמחויבות ההלכתית מציבה בפני האדם שומר המצוות.
בקהילות רבות תמצאו היום אישה אומרת קדיש. חלקן מגיעות שלוש פעמים ביום לבית הכנסת לתפילה במניין כדי להצטרף יחד לאמירת קדיש על ידי גבר. והשאלה שנשאלת היא: במה הקדיש שונה מאמירת ברכת הגומל הנאמרת על ידי נשים רבות מעזרת הנשים? אם עד לפני עשור הייתה אמירת קדיש על ידי אישה תופעה "רפורמית", היום היא חלק מן הנוכחות הנשית בחלק מבתי הכנסת. כל אישה האומרת קדיש בדרך זו מעידה שמדובר בחוויה חזקה ומשמעותית, המתלווה לתחושת מתח, הנובעת מן הרצון להימצא ולהיכלל בתוך מסורת ומנהגים של דורות. אם יותר לי "לנבא", אני צופה שלא רחוק היום שרוב הנשים תבחרנה לומר קדיש גם בלי ליווי של גבר.
וכאן השואל ישאל: מי ואיך יקבע את הגבולות? אין לי היום תשובה מוחלטת לשאלה זו. כל מי שחיי תורה יקרים ועקרוניים לו מבין שקיימים כאן מורכבות וגם חשש. ברור שהשינויים המבוקשים נוגעים בערכים רבים נוספים שבחיינו, מלבד הצד ההלכתי גרידא – מבנה המשפחה, אופייה של הזוגיות, מקומן של נשים בעבודת ה' הציבורית ועוד. אבל דבר אחד אני כן יכולה לומר: במחוזות שבהם אני מצויה אין איש המעוניין לערער על ההלכה. כולם רוצים להיכלל בתוכה מתוך מחויבות לשלשלת הדורות ומתוך אחריות לתורת החיים של הדורות הבאים.
לכן, אני קוראת לכלל הרבנים וגדולי התורה של משפחת הציונות הדתית להיות שותפים מלאים בשיח, בדילמות ובמענה ההלכתי לשאלות החדשות שעומדות על סדר היום של הדור הזה. לא להתעלם מן הלב הפועם תורה והמחויב לה ולא להתכחש למציאות המשתנה בכל תחומי חיינו. הרצון הזה של נשים לקחת חלק בקודש לא אמור לערער את היסודות אלא להעמיק ולהרחיב אותם.
הנה כי כן, לאחרונה שמעתי על חבורת נשים המתכנסת דרך קבע לתפילת נשים בשבתות. אותה חבורה הייתה צריכה להרגיע את רב המקום בהבטחה: "אל תדאג, אנחנו לא נגיד שום דבר שבקדושה". אבל מהי מהותה של התכנסות זו אם לא קדושה? האם זו שיחת חולין?
אני מרגישה שההתנגדות של חלק מן המגזר הדתי לתהליך שמתחולל לפנינו מקורו בתפיסה שיש כאן מגמה לעומתית לעולם התורה הנובעת מרצון לערער את עולם התורה. אבל ההפך הוא הנכון. הזהות הדתית של הדור הנוכחי, גם אצל בנינו וגם אצל בנותינו, איננה נבנית עוד על לעומתיות – לא עוד "הם" ו"אנחנו", לא ביחס לחברה הכללית החילונית ולא ביחס לעולם התורה, אלא רצון לשותפות וללקיחת חלק. אני מוסיפה בכאב שאם קיימת לעומתיות היא מופנית בעיקר כלפי העולם הרבני. נכון, חלק מן השאלות נוגעות בנושאים שבמחלוקת, אולם גם בנושאים אלה אותן נשים עוסקות ומדברות בכנות ומתוך יראת שמים.
בשיח המתקיים במחוזות השמרניים שלנו והיוצא חוצץ נגד התהליכים של שותפות נשים בקודש שלטת העמדה שטענתה: "תשאלי את עצמך למה חשוב לך לקרא בתורה? את באמת רוצה להתקרב אל ה' ואל תורתו או שיש לך אינטרסים זרים?". עמדה זו בעיניי היא סרת טעם עד מגונה. מעולם לא עלה בדעתי לשאול את בעל הקורא או את בעל התפילה שאלה דומה: "שאל נא את עצמך מה המניעים שלך לסלסל בקולך או להקפיד בקריאתך? האם כולך מסור ליראת שמיים, או שמא קיימים פה גם אינטרסים זרים, כמו הערכה ציבורית, או קצת כבוד?"
עבודת ה' חשובה לנשים רבות כמו לגברים רבים. לימוד התורה שלהן אינו מוביל לחוסר מחויבות דתית אלא ליכולתן להיות שותפות גם בשיח ההלכתי לראשונה מזה דורות. הגיע הזמן להבין שזהו חלק מתיקון עולם ומתורתה של ארץ ישראל בדור של גאולה. אין לקבל את התהליך הזה רק כגזרת גורל אלא יש לשמוח בו ולנהל אותו יחד מתוך מחויבות להלכה ולאופן המתאים לכל קהילה, ללא פחד וללא אפולוגטיקה.
עלינו לבנות קומה נוספת בכל תחומי חיינו ולא רק בתחומים הנוגעים לנשים, ולהוביל את התהליך יחד. אני מודעת לגמרי למורכבות ולתקלות שעשויות ללוות את התהליך, ולכך שבשדה הזה פועלים כוחות רבים מכיוונים שונים בעולם הדתי. ואולם, חשש זה נכון לכל תחום של חיינו. אני סבורה שבעתיד גם התהליך הזה ייכלל בקטגוריה של "בזכות נשים צדקניות".
