בשבוע שעבר הוא נפל. אנשי אצבע הגליל מספרים שלמרות הרעמים והגשם החזק שהוטח באדמה הסלעית באותו לילה נשמע רעש הנפילה עד לצוק מנרה. הברוש של אביהוא, קראו לו בני המקום. הברוש של טרומפלדור, קראו לו הלא מקומיים. דומה שאין חייל או תלמיד שאינו מכיר את הברוש הזה. בכל טיול בית ספר לתל־חי ובכל עלייה ללבנון התכנסנו תחתיו כשאנו תומכים את גופנו באבני פסל האריה השואג. פסל שפיסל אברהם מלניקוב, לזכר שמונת ההרוגים בקרב תל־חי בי"א באדר תר"ף, 1 במארס 1920.
יש לי עשרות צילומים מהמקום הזה. צילומים שנאספו לאורך השנים מטיולים שונים: בתור ילד עם המשפחה, כתלמיד עם בית הספר ואחר כך כחייל (כשאנו מתגרים במזלנו, שהרי אסור להצטלם לפני שנכנסים ללבנון. מן הידועות היא שמי שמצטלם לפני הכניסה לרצועה, לא בטוח שיזכה לצאת ממנה. לכן בכל הצילומים החיילים בפנים מוסטות או מוסתרות). עשרות צילומים ובכולם מופיע הברוש. אציל ונישא ופראי כמו האריה שהוא נסמך אליו. אמת, לא תמיד הוא מופיע במלוא הדרו. לעיתים הוא מציץ רק בצל שהוא נותן או בקצה ענפיו. אבל הוא לעולם שם. בחמסין, בקרה, מול אש ומול מים, עד השמיים – כמו שכתב יפה כל כך אהוד מנור. הנה ברוש.
הכול מכירים אותו אבל רק מעטים מכירים את סיפורו שהוא הסיפור של כולנו בארץ הזאת. אבל קודם כול סיפורה של משפחת גלעדי, שעל שם אב המשפחה קרוי הקיבוץ כפר־גלעדי.
מרגע שנוסד הקיבוץ ב־1916 (והוא קרוי אז בר־גיורא) דאג הברון אדמונד דה־רוטשילד לשלוח אל אנשיו משלוחי שתילים לנטיעות, מדי כמה חודשים. באחד המשלוחים היו ברושים מזן נדיר, שהברון גידל באחוזותיו באלג'יריה, והצמיח ברושים אציליים וגבוהים במיוחד. אנשי הקיבוץ שתלו את שתילי הברושים המיוחדים שלימים, אגב, אצטרובלים מהם הועברו להכנת שתילים לנטיעות בגינת בית המשפט העליון בגבעת רם.
ישראל גלעדי, ממייסדי הקיבוץ וממנהיגי ארגון השומר, נפטר ב־1918 ממגפת השפעת הספרדית. כמו מגפת הקורונה, גם השפעת ההיא הייתה מגפה כלל־עולמית. רבע מאוכלוסיית העולם נדבקה בה אז (כ־500 מיליון איש) וכ־50 מיליון איש נפטרו מסיבוכיה. רובם, וזה אכן נדיר, היו דווקא אנשים בריאים בגילאי 20 עד 40. את גלעדי בן ה־32 היא תפסה בדרך לישיבה במושבה כנרת, ולכן שם הוא נטמן. רק לאחר שנתיים, כשנפתח בית הקברות בין תל־חי לכפר־גלעדי (שנקרא כעת על שמו), הועברו עצמותיו לחלקת השומר שנכרתה שם.
הברושים שהמתינו לצד קברו שמרו עליו מאז.
53 שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים, נפל נכדו של ישראל, אביהוא גלעדי ז"ל, והוא בן 23 שנים. כמו שאר חללי הקיבוץ גם הוא נטמן בחלקה הצבאית. באופן מקרי – ואתם תשמעו את המילה הזו יותר מפעם אחת בסיפור הזה – קברו ניצב סמוך לאריה השואג מכאן, ולקבר סבו בחלקת השומר מכאן. עם הצבת המצבה מיהרה אמו, גיטה, להציב עליה צלחת דיסקוס שתשמש עציץ לפרחים שהוא אהב כל כך. היא תכננה לשתול שם פרחים בצבעים שונים, אבל לברוש היו תוכניות משל עצמו. וכך, בוקר אחד גילתה האם שלתוך העציץ נפל אצטרובל מהברוש, נאחז באדמת העציץ וכמו סירב להתנתק ממנה. היא הביטה בו ובשמיים בשתיקה והבינה שהיא צריכה לא להילחם בו אלא לקבל אותו במקום הפרחים שתכננה ולטפח אותו. את הנמשל של מעשיה כל אחד יכול להבין לבד. אנשי הגליל בכלל ואלה שבכפר־גלעדי בפרט תמיד ביכרו מעשים על מילים.
גיטה טיפחה את הברוש והלז בתגובה מיהר לצמוח ולגבוה. ב־1975 הוא כבר עבר את הגובה של אביהוא ז"ל, ווהתנשא לשני מטרים. החברים והמשפחה הבינו שחייבים להוציאו מהצלחת אם רוצים לשמור עליו. האגרונום בן כיתתו של אביהוא, עמוס לוין, הוציא אותו, והוא נשתל ברצועת האדמה הצרה שנותרה מתוחה בין הקבר ובין האריה השואג. עד ליום מותה ב־1989 המשיכה האם לדאוג לברוש ולטפחו. לאחר מותה הוטלה המשימה על כתפי גדעון גלעדי, אחיו הגדול של אביהוא, והברוש המשיך והעפיל לגובה 22 מטרים. הוא ידע סערות רבות אבל גזעו העבה הגן עליו. עד שהגיעו ימי הקורונה, ובעיצומם הצליחה רוח גדולה לעוקרו מן האדמה ולהפילו.
בבוקר שאחרי, כשגדעון נזעק לבית הקברות, הוא גילה עוד הפתעה. אדם דתי היה אולי מכנה זאת נס, אבל גלעדי לא משתמש במילים האלה. העץ הענק שנפל לא פגע באף מצבה. "כאילו הוא התאמץ לא לפגוע בשום חלל", אומר גלעדי. "לא במצבה של אביהוא ולא במצבה של יעקב נויפלד ז"ל, שגם עליה נפל, ולא במצבות של שאר החללים. רק שני התרנים של חלקת השומר, שבטקסים מתנוססים בראשם דגל המדינה ודגל השומר, רוסקו".
כאמור, גלעדי אינו איש של מילים גבוהות. אז הוא מציין "מקרי" שוב, וממשיך הלאה. בגיל 75 הוא מתמיד בכל בוקר ללכת לעבודתו במפעלי הקיבוץ, "מחצבות כפר גלעדי", שם הוא פועל מאז 1968. אפילו עתה, בימי הקורונה, הוא מתמגן מכל צד ומגיע. לכן הוא לא התרכז במקריות הרבה של נפילת הברוש דווקא בימים אלה, ובמקום זאת בחר להזיז את העץ שנפל. הוא עסוק כעת באיתור ברוש ננסי שלא יאתגר את האריה או את סביבתו. ברוש צנוע יותר, שיוכל להרכין את צמרתו עד עשב ולא להישבר.
אני שומע את סיפורו ותוהה ביני לבין עצמי אם אין פה הפסד או כניעה, אבל אז מתערבבים בראשי צלילי המגפה הקטלנית ההיא עם זעקות המגפה הנוכחית, וגבורת החללים ההם עם אומץ צאצאיהם היום, ואני מבין שזה בדיוק ההפך. כי בניגוד למה שאמר אהוד מנור – זה אף פעם לא באמת ברוש לבדו. אלה תמיד אנשים נדירים ויפים שלצידו, ולפעמים גם אריה אחד ששואג.
