דמיינו שמגפה נוראית פוגעת בעולם. לא סתם בארץ אחת, אלא בכל העולם כולו. ובמגפה הזאת מתים כמעט אך ורק ילדים. ככל שהגיל עולה – הסיכון יורד. אתם מדמיינים? קשה מדי? תמשיכו איתי: התמונות שיפתחו את מהדורות החדשות יהיו של ארונות קטנים המורדים בשקט לקבר. אמהות ואבות מקוננים. תמונות בלופ של ימי הולדת אחרונים, של ציורים על המקרר, של צילומים של משפחות מאושרות בחופשות משפחתיות עם עיגול אדום סביב לילדה קטנה. אני מפסיקה עכשיו. נראה לי שהבנו את התמונה.
אבל המגפה שלנו הורגת בעיקר זקנים. כלומר, לכאורה, הקורונה רק מאיצה את התהליך הטבעי. לכן יש בדיחות בוואטסאפ, לכן יש התרעמות על הגבלות התנועה ועל גזרות משרד הבריאות החדשות. יש גם קונספירטורים שאינם נותנים לקטסטרופה באיטליה ובספרד לבלבל אותם ושולחים הודעות הטוענות שהכול בגלל ביבי. נשבעת, קיבלתי הודעות כאלה. הודעות כאלה לא היו נשלחות אם היו מתים ילדים, אני בטוחה בזאת.
באחת ההודעות נכתב ש"לאף אחד, גם לא לגדולי הרופאים המומחים למגפות, אין אומץ לבוא ולהודות שהקורונה הוא נגיף שפעת קל וחלשלוש, ושהוא פחות מסוכן ואפקטיבי ממרבית נגיפי השפעת הרגילים והמוכרים שלמדנו לחיות איתם בשלום. החולים היחידים שנפטרו עד היום בגללו היו מבוגרים וחולניים עם עבר כבד של מחלות רקע. את זה יודע היטב גם ביבי נתניהו, שמנצל את ערפל הידע הזה לטובת תדלוק ההיסטריה, האיומים והחרדות בהופעותיו היומיות בתקשורת, רק כדי שהוא יוכל לסגור את כל אזרחי המדינה בבתים על מנעול, שלא יפריעו לו להמשיך לשלוט".
האמת היא, שאני לא יודעת, אולי יש דרך טובה יותר להתמודד עם הקורונה. האם חלוקת האוכלוסייה לחולים ובריאים, ומתן אפשרות לבריאים להמשיך לעבוד הייתה אפשרות טובה יותר, כזאת המתירה למשק להמשיך להתנהל איכשהו בלי לשתק אותו? אין לי מושג. אני עיתונאית, וככזאת, אני יודעת קצת על הרבה דברים (מספיק בשביל לעשות רושם בסעודות שבת, לא מספיק בשביל להעביר הרצאה). אין לי שמץ של מושג איך מתמודדים עם מגפות. אני מאמינה שמי שמנהל את המשבר הנוכחי יודע יותר ממני, ואני משוכנעת לגמרי שהוא לא "סוגר את כל אזרחי ישראל על מנעול רק כדי שהוא יוכל להמשיך לשלוט". במאמר מוסגר יש לומר את האמת: האמת היא, שאני שמחה לראות את נתניהו פונה לאומה באחריות ובשיקול דעת, ולא אף אחד אחר.
בחזרה לגיל השלישי: אין לנו קיום בלי הזקנים שלנו. אנחנו, עם ישראל, תלויים בהם. הם הזיכרון הגנטי־היסטורי שלנו. הם האמונים להעביר את הסיפור הלאה. בלעדיהם – הכול מתפרק. אפשר להגיד את זה תמיד, אבל הנקודה הזאת עולה ביתר חריפות בעיקר עכשיו, ערב פסח. כמה נהניתי לקטר על ליל הסדר. על הלחץ המשפחתי, על המתח הנלווה, על הניקיונות הפסיכוטיים, על חוסר הפרופורציה, על הניתוק בין הכוונה המקורית של החג למה שהוא נהיה. כמה אני מתגעגעת לכל זה עכשיו.
הודעת ואטסאפ המתירה שימוש ב"זום" בליל הסדר הופצה בקבוצות. אחריה הגיעו ההסתייגויות: רב אחד ביקש למשוך את ידו מהחתימה על המסמך באומרו "כי כוונתי הייתה רק למקרי קיצון ביותר, על גבול פיקוח הנפש, של אותם בודדים שרגילים לחוג מדי שנה עם משפחתם". כמובן, גם המושג "מדרון חלקלק" שולב בחן בהסתייגות.
כלומר – הייתה כאן כמעט גאולה. השימוש בטלפון בליל הסדר, כדי לקיים כל כך הרבה מצוות (כמו והדרת פני זקן, לדוגמה, או והגדת לבניך), כדי לשמור על השפיות של ההורים והסבים והסבתות שנותרו לבד באמת, והבריאות הנפשית שלהם (ושלנו, כי אנחנו כל כך צריכים אותם דווקא בזמן הזה. איך אפשר לעבור מגפה בלי חיבוק מאמא?), היכולה להתחזק ממפגש כזה, וירטואלי ככל שיהיה, הפכה לשולית בעיני רבנים מסוימים. הדבק של העם הזה – שהשורשים שלו נעוצים בזיכרון הקולקטיבי השמור אצל סבא וסבתא, מנהיגי הסדר, והכוח והפרופורציות שהם יכולים לתרום ללילה ההוא, שבו יצאנו מעבדות לחירות, שאמור להיות שמח כל כך – סויג למקרי קיצון של פיקוח נפש.
ובכן, מדובר בפיקוח נפש, כבוד הרב. נפשנו, נפשם, ונפש העם. אנחנו לא יכולים בלעדיהם. ולך, הקב"ה, אנא, שמור נא עליהם, על ההורים שלנו, כמו על ילדים. אנחנו נעשה את המרב מהצד שלנו.
