זמנים מיוחדים יוצרים הזדמנויות לדון בשאלות שמעולם לא העלינו אותן על דעתנו, אך הן משמעותיות ושייכות לחיינו בכל זמן ועת. כזו בדיוק היא הסערה סביב ההיתר לשימוש ב"זום" בליל הסדר, בחתימת קבוצת רבנים המשתייכים לאיגוד רבני המערב. אם היו מספרים לנו על הסערה הזו לפני כמה חודשים היא הייתה נשמעת לנו כמו תסריט לא אמין. אבל במציאות חיינו החדשה, בצל הקורונה, הרבה דברים שנראו בדיוניים הפכו לחזון נפוץ.
הזום התפרץ לחיינו יחד עם המטושים ומלונות הקורונה. תוכנת שיחות ועידה, שעד לאחרונה הכירו רק יודעי ח"ן, הפכה לערוץ מרכזי ללמידה מרחוק, ולדרך להיפגש עם סבא וסבתא שנמנעים מלצאת מהבית או לקבל מבקרים. האמצעי הטכנולוגי שבעבר שימש בעיקר חברות טכנולוגיה ומוסדות חינוך הפך לצינור החמצן החברתי של רבים מאוד, והדרך העיקרית ליצירת מפגש אנושי עם בני המשפחה. 
בתזמון מעט עגום הגיע משבר הקורונה לארץ הקודש לקראת חג הפסח. מימים ימימה פסח הוא חג משפחתי, והמחשבה על עריכת סדר שלא בחיק המשפחה המורחבת עושה לרבים מאיתנו רע בלב. זוגות שהתרגלו להתקוטט במשך שנים בשאלה אם השנה עושים את הסדר עם המשפחה שלו או שלה גילו לפני שבוע־שבועיים שהשנה עושים את הסדר בבית.
אבל מה שבמשפחה רגילה הוא עוד אתגר אחד בשרשרת האתגרים שמשבר הקורונה מציב עלול להיות קשה מנשוא בשביל אוכלוסיות מסוימות, ובעיקר לקשישים המתגוררים בגפם. מה אמורים לעשות קשיש או קשישה המתגוררים לבד, או עם מטפל זר, בליל הסדר? כיצד הם יערכו את הסדר? איך הם יעברו את החג המשפחתי כל כך? קשה אפילו לחשוב על כך. מצד שני, לארח את הסבא או הסבתא הקשישים בחג עלול להיות להם גזר דין מוות בימים אלו של מגפה שאיש אינו יודע לאילו ממדים עוד תתרחב עד כניסת חג הפסח.
על הרקע הזה הגיעה פסיקת רבני עדות המערב, כלומר צפון אפריקה ובעיקר מרוקו. לפי פסק ההלכה מותר לעשות שימוש בזום כדי לשתף את בני המשפחה הקשישים בשולחן הסדר מרחוק. זה ודאי לא יהיה כמו לשבת סביב שולחן סדר אחד, אבל בנסיבות הקיימות – גם זה משהו.
פריצתה של סערה הייתה בלתי נמנעת, וכך גם הנסיגה של כמה מהרבנים החתומים על הפסק, בעוד אחרים עומדים מאחוריו בתוקף. אולם למען האמת מבחינה הלכתית יבשה הדרמה סביבו קטנה משנדמה. עם תחילתו של השימוש המסחרי בחשמל לפני קצת למעלה ממאה שנים נדרשו פוסקי ההלכה לשאלה מה עושים עם היצור החדש הזה. מאחר שהשימוש הראשון של החשמל היה תאורה באמצעות נורות ליבון, סווגה האנרגיה החשמלית בתחילה באופן כמעט אינטואיטיבי כ"אש" (אף שפיזיקלית הסיווג הזה מופרך). בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, התוצאה שלו הייתה שפוסקי הלכה חשובים, בעיקר בארצות האסלאם ומעט גם באירופה, סברו שבשבת אסור להפעיל מכשירי חשמל, אבל בחגים מותר, כדרך שמותר להבעיר אש בחג מאש קיימת.
פסיקה כזו רווחה מאוד בארצות צפון אפריקה וכך פסק גם הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי בעת הקמת המדינה ואחד מגדולי חכמי המזרח בדורות האחרונים. עם השנים, בעקבות קיבוץ הגלויות, הפיכת הפסיקה האשכנזית בארץ לדומיננטית והשתלטות הרב עובדיה יוסף (שהתנגד להיתר) על הפסיקה הספרדית, נשכח ההיתר ונשתקע. אולם אם תשאלו אנשים מבוגרים יחסית שגדלו במרוקו בשנות הארבעים והחמישים, הם יוכלו להעיד שכך עשו בילדותם כל גדולי הרבנים במרוקו.
על בסיס הגישה הזו, שעצם השימוש במכשירי חשמל ביום טוב מותר, אין לכאורה סיבה לאסור דווקא את השימוש בזום. אמנם בהיתר ציינו הרבנים שיש להפעיל את התוכנה לפני כניסת החג. אך בנוגע לחשש שאם תיפסק הפעולה יבואו להפעיל את התוכנה מחדש – הרבנים ציינו שבעצם אין בכך איסור, ולכן אין לחשוש לכך.
אולם בהמשך מציינים הרבנים עוד שני חששות, שכדאי מאוד לשים לב אליהם, כי נדמה שסביבם נסובה חלק ניכר מהסערה. החשש הראשון נקרא בהלכה "עובדין דחול". כלומר, שבת וחג אמורים להיראות אחרת מביום חול. אבל אם על שולחן הסדר מונח מחשב ההבדל מיטשטש. החשש השני הוא שההיתר הנקודתי לימי קורונה יהפוך להיתר כללי, ומה שנעשה היום עקב האילוץ יהפוך בשנים הבאות לעוד דרך לעשות סדר משפחתי.
במענה לשני החששות הללו מציינים הרבנים המתירים שמדובר בצורך מצווה ומרגיעים שלכולם ברור שאנחנו בשעת חירום חריגה. אך ההבהרה הזאת רחוקה מלספק את מתנגדי ההיתר. החשש העמוק הוא משינוי באופיים של החגים שלנו, ובהמשך אולי גם באופי השבתות.
בעולם שלנו, שכולו מסכים, מחשבים, טאבלטים וסמארטפונים, האיסור על הפעלת מכשירי חשמל בשבת ובחג מעניק לימים הללו אופי מיוחד מאוד. כל כך מיוחד שיש מי שמנסים להעתיק אותו באופן מלאכותי גם לעולמם של מי שאינם שומרים תורה ומצוות. זאת בשעה שהמחשבים שלנו, ובמיוחד הטלפונים החכמים, עברו שינויים טכנולוגיים שהפחיתו מאוד את חילול השבת הכרוך בהפעלתם. כל כך הפחיתו, שלמעשה, ולא ניכנס כאן לסוגיה ההלכתית־טכנולוגית עצמה, לא קל לענות על השאלה מדוע השימוש בהם בשבת ובחג נחשב עדיין לחילול שבת וחג. אף על פי כן, האיסור על השימוש בהם הוא מוסכמה הלכתית שאין עליה עוררין, ונימוקים כבדי משקל בצידה. מאחורי חלקם הגדול עומד, כאמור, החשש שהחגים והשבתות יהפכו לדומים מדי לימי החול, ויאבדו את האופי ה"שבתי" שלהם. והאמת, לא צריך להיות רב כדי לחשוש מהיום שבו השימוש הזה ייחשב למותר. איזו "שבת מנוחה" תישאר לנו במצב כזה?
לכן, לצד העובדה שיש כאן פסיקה הלכתית המפגינה רגישות אנושית וחברתית מן המעלה הראשונה – יש כאן גם סכנה גדולה. אם נתפתה למדוד את סוגיית המסכים (מכל הסוגים) רק בכלים הלכתיים וטכניים השבתות והחגים שלנו עלולים לעבור שינוי שאיש מאתנו, ודאי מהרבנים החתומים על הפסק, לא מעוניין בו. אם לא נמצא דרך ברורה להניח את הגבולות, מה שהתחיל בזום בליל הסדר יגיע לסמארטפון, לצד החומש בקריאת התורה בשבת.
רבנים בעקבות רופאים
ביום רביעי בשבוע שעבר, אולי באיחור של שבוע וחצי, הגיעה ההנחיה לסגור את בתי הכנסת. זאת אחרי שכבר לא מעט זמן ברור שהתפילה בבתי הכנסת, גם אם היא עומדת במגבלות שנקבעו, בעייתית מאוד בכל הנוגע לסכנת ההדבקה בקורונה. מדוע זה לקח כל מכך הרבה זמן? כנראה בגלל המפגש הבעייתי בין רגישות תרבותית לפסיקת הלכה.
נדמה שבסיפור הזה כל צד חיכה שהצד השני יעשה את הצעד המכריע. אנשי הבריאות גילו רגישות תרבותית, וחשבו שיש מקום לתת לרבנים להבין שהצעד הזה חייב לבוא מהם. מרבית פוסקי ההלכה נשענו על הימנעותם של אנשי המקצוע וקובעי המדיניות מלקבוע שיש לסגור את בתי הכנסת – ראיה לכך שאין מניעה מקצועית־בריאותית בהמשך פעילותם. מבחינתם, העובדה שהדבר לא נאסר על ידי בעלי הסמכות היא עצמה מהווה שיקול הלכתי לא להורות על סגירת בתי הכנסת.
וכך, הרגישות התרבותית של אנשי המקצוע וקובעי המדיניות הביאה את הרבנים למסקנות שגויות בנוגע לצורך הבריאותי. אולם ברגע שקובעי המדיניות שינו את עמדתם, הרבנים הראשיים ורבנים רבים מאוד בכל רחבי הארץ יישרו איתה קו כמעט מיד. האם המקרה הזה מעיד שרגישות תרבותית היא לא דבר טוב? חס וחלילה. הרגישות רצויה, אלא שההפעלה שלה היא עניין מורכב יותר משנדמה, המצריך היכרות והבנה מעמיקים של המציאות.
