המפגש הקטלני בין המשבר הפוליטי המתמשך למשבר הקורונה המתפשט, הופך את שניהם יחד לאחד המשברים החמורים שנקלענו אליהם מאז קום המדינה. הם משפיעים זה על זה: המשבר הפוליטי אינו מאפשר התמודדות מיטבית עם התפשטות הנגיף, שכן גם אם הממשלה מתפקדת והמערכות מתמודדות בנחישות עם האתגר, המחלוקת הפוליטית פוגעת אנושות ברוח האומה ובסולידריות הלאומית, ובכך מעצימה את נזקי הנגיף. בריאות הגוף, הן הפרטי הן הלאומי, קשורים בקשר הדוק לבריאות הרוח ולמצב הרוח, וכשרוח האומה מפולגת ומסוכסכת, גם גופה של האומה ומערכות חייה נפגעים קשות.
מאידך גיסא, משבר הנגיף מקרין עמוקות על המשבר הפוליטי, וכאן דווקא עשויה להיות לו ההשפעה חיובית. משבר הנגיף מעצים ומאיץ את המשבר הפוליטי, מרתיח אותו לטמפרטורות גבוהות, וממילא מזרז את הבשלת פירותיו ומקרב את פתרונו. מה שהיה יכול להימשך חודשים ארוכים עשוי להיפתר בתנאים אלה בימים ספורים.
פתרונו של המשבר הפוליטי די ברור והוא תלוי באדם אחד בלבד: בני גנץ, ראש כחול לבן. גם אם כחול לבן יכולה לגייס רוב פרלמנטרי של 62 חברי כנסת, היא לא יכולה להקים ממשלה. זו עובדה ואפשר שכחול לבן מתחילה להשלים עמה. כל מה שכחול לבן יכולה לעשות עם הרוב הפרלמנטרי הזה הוא לחבל, לעורר שנאה ומדנים, ולתקוע מקלות בגלגלים, כפי שראינו השבוע בנושא בחירת יו"ר חדש לכנסת. היא יכולה למנוע הקמת ממשלה, אבל לא להקים אחת כזו בעצמה. "מטרת העל שלנו היא לסלק את נתניהו", אמר בוגי יעלון, ונראה שזה עדיין הדבר היחיד שמעניין אותו ואת יאיר לפיד.
לולא משבר הנגיף ייתכן שהמשחק הפוליטי הזה היה יכול להימשך עוד חודשים רבים, ואולי אפילו מביא להשגת המטרה, אבל הלחץ שיוצר המשבר הבריאותי מחייב את כחול לבן להשלים עם העובדה שכחצי מאזרחי הישראלי ורוב הציבור היהודי במדינה בחרו דווקא בנתניהו וממשיכים לתמוך בו לראשות הממשלה. משבר הנגיף מחייב את כחול לבן לדחות את השגת מטרת העל האמורה לימים טובים יותר.
העדיפות הטבעית היא כמובן לממשלת אחדות מאוזנת, אבל לא בטוח שלפיד ויעלון יכולים להשלים עם אפשרות כזו. בוגי יעלון מלא רגשי נקמה, ויאיר לפיד מלא יומרות פוליטיות מופרכות לרשת את נתניהו ויהי מה, כך שייתכן ששניהם לא יצטרפו מיד לממשלת אחדות. הכפפה עוברת אם כן לבני גנץ, שיצטרך לקבל החלטה של מנהיג אמיתי: אחדות המפלגה או אחדות האומה.
זו יכולה להיות שעתו היפה של בנימין גנץ. זו לא תהיה רק הוכחה שאצלו באמת "ישראל לפני הכול", אפילו לפני "רק לא ביבי", אלא גם הוכחה שהוא ניחן בכושר החלטה עצמאי וביכולת הכרעה ונטילת אחריות. אם כך יעשה גנץ, זו תהיה הפעם הראשונה שיתגלה בו פוטנציאל למנהיגות ברמה הלאומית, מה שעשוי להפוך את טענתו לכתר לרצינית הרבה יותר.
גם אם כחול לבן תבוא כולה לממשלת אחדות או לפחות לממשלת חירום, יש לגנץ עוד משוכה גבוהה לעבור. גנץ לא מאמין לנתניהו. חוסר האמון העמוק הזה של אנשי כחול לבן לנתניהו הוא שמשחק לידי יאיר לפיד ומאפשר לו להוביל את כחול לבן להמשיך במשחקי הפוליטיקה הפרלמנטרית חסרת האחריות שלו, ולעכב את הפתרון הפוליטי היחיד האפשרי למשבר.
גנץ מחפש ערבות מוחלטת לכך שנתניהו יקיים את הבטחתו לפנות את מקומו בבוא הזמן, אבל האמת היא שאין ערבות כזו ולא יכולה להיות. גם אם באמת נתניהו מתכוון לקיים את הרוטציה, וגם אם כל ראשי מפלגות הימין יישבעו בנקיטת חפץ שהם ערבים לקיומה, למציאות ולא לפוליטיקאים שמורה זכות המילה האחרונה. והמציאות, כפי שאנו נוכחים בימים אלה בצורה כואבת, תמיד מפתיעה, משתנה, זורמת ובלתי צפויה, ואיש אינו יכול להתחייב באמת למה שיילד יום. לכן, מעצם מהותו של העניין, אין בכוחו של אף אחד לתת לגנץ ערובה מוחלטת שהוא יהיה ראש ממשלה בעקבות הרוטציה. גנץ יצטרך לגלות אחריות ובגרות וללכת עם נתניהו למרות זאת.
הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו יכולה לשמש לגנץ מנוף לבניית מנהיגות שהוא כל כך זקוק לה. היא תאפשר לו להיות במוקד קבלת ההחלטות המדיניות, להוכיח את יכולתו, אם היא קיימת, לצבור ניסיון, ולגלות את כישורי המנהיגות שלו. האומה כולה תוכל לצפות בהתנהלותו ולבחון את יכולותיו. מהלך כזה יאפשר לו להגיע לעמדת ההנהגה לא מכוח תככים פוליטיים פלגניים נוסח יאיר לפיד, אלא בזכות אישיותו והאמון שהציבור יגלה כלפיו.
הליכתו של גנץ לממשלה עם נתניהו אף שהבטחת הרוטציה אינה חלוטה, יכולה להפוך כניעה פוליטית (בעיני השמאל) למנוף לבניית מנהיגות. האחריות כולה מוטלת בימים אלה על בני גנץ. ישראל מחכה לו.
