בשעה שהדברים נכתבים, טרם ברור אם היוזמה להקמת ממשלת אחדות אכן תצלח. גם אם תוקם, עדיין יהיה צורך להתמודד עם עומקו של המשבר שנגלה לעינינו, במיוחד בשבועות האחרונים. כולנו, גם אני, חשבנו שהמשבר הוא פרסונלי, ומתמקד בשאלת כשירותו המוסרית של בנימין נתניהו לכהן כראש ממשלה. אבל השבועות שחלפו מאז בחירות מועד ג' הוכיחו שהוא עמוק יותר. זהו קרע הולך ומתרחב בין שני אדני זהותה של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית.
הקרע בין שני האדנים האלה החל עוד בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים. המשבר הזה ביטא תחושה שהזהות שתנועת העבודה – שהייתה "יהודית ודמוקרטית" בלי שהגדירה כך את זהותה בפועל, והרבה יותר יהודית מדמוקרטית, לפחות במובן הפוליטי של המושג "יהודית" – אינה יכולה עוד להחזיק מעמד. וכך, האליטה הדתית של החברה החלה למשוך בהדרגה לכיוון ה"יהודית", בעוד האליטה החילונית משכה לכיוון ה"דמוקרטית", היינו האוניברסלית.
התוצאה היא שיש לכאורה הסכמה לגבי הנוסחה "יהודית ודמוקרטית", אבל בפועל כל אחד מן המחנות נלחם על צד אחד של הנוסחה, בתחושה שהצד השני מבקש להפוך את הזהות הכפולה לחד־ממדית, ועל כן יש להילחם בו ולהדגיש רק את הזהות הנגדית. יתר על כן: החשש מקיצוניות האחר גורמת לעיתים ללגיטימציה להקדים תרופה קיצונית למכה שטרם באה.
זה שורשו העמוק של העימות שנפער בימים אלה סביב הרכבת הממשלה. הפגיעה שפגע נתניהו בדמותה הדמוקרטית של המדינה, בהשתלחויותיו במערכות אכיפת החוק ובתקשורת, ועוד יותר מכך באיומים לפגוע במעמדו של בג"ץ וביכולתו להתמודד עם פגיעות עתידיות בדמוקרטיה, העניקו לגיטימציה פנימית למחנה השני לחבור לרשימה המשותפת, למרות התנגדותה ארוכת השנים לזהותה היהודית של המדינה. ומנגד, הצעד הזה עצמו העניק לגיטימציה פנימית לימין לפגוע פגיעה נוספת בדמוקרטיה, על ידי הימנעות מהעלאת הצבעה שרוב של חברי הכנסת רצה בה, ואף סירוב לציית לפסיקת בג"ץ שכפתה את ההצבעה הזו.
הסחרור הזה מסוכן. אם יימשך, הוא עלול להביא את החברה הישראלית לחורבן פנימי. ככל שחסידי ה"דמוקרטית" ימשכו לכיוונם, ימשכו חסידי ה"יהודית" לכיוון הנגדי, וחוזר חלילה – עד לנקודת הפיצוץ. לכן ממשלת אחדות שתבלום את התהליך היא כורח קיומי. אבל היא רק הצעד הראשון בתהליך ריפוי ארוך, שעיקרו הצורך לאזן מחדש, לא באופן המפא"יניקי, בין היהודית לדמוקרטית, ואף לכלול בתהליך הזה גם את הציבור הערבי.
השיח הציבורי והחינוכי שיוליך ליעד הזה צריך להתמקד בשני מסרים. האחד הוא מעשי־פוליטי: ישראל שלא תהיה יהודית גם לא תהיה דמוקרטית. ככל שהרוב היהודי יחשוש לעצם דמותה היהודית של ישראל, כך הוא ייעשה פחות סובלני ופתוח לערכיה הדמוקרטיים – כי מבחינתו לא מדובר רק בשאלה תרבותית, אלא קיומית. זאת ועוד: גם אם יש חולשות באופייה הדמוקרטי של ישראל, היא בוודאי המדינה הדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, וזה מקרין גם על תהליכים פנימיים בחברה הערבית. היכולת של ערבים להילחם למען מעמד האישה ומעמד הלהט"בים אינה ברורה מאליה ואינה אפשרית בשום מדינה ערבית אחרת, והיא נשענת על דמותה הדמוקרטית של החברה הישראלית. בלי הרוב היהודי הדמוקרטי, גם החברה הערבית לא תוכל להתפתח לכיוון דמוקרטי.
אבל דרוש גם מסר שני, עמוק יותר. לאמיתו של דבר, ה"יהודית" וה"דמוקרטית" גם יחד הן ביטויים של ערך משותף אחד: כבוד האדם. כבוד האדם האוניברסלי מצד אחד, וכבוד האדם היהודי מצד שני, שזהותו, ולעיתים קרובות מדי גם עצם חייו, נרמסו באלפי השנים שבהן לא חי במסגרת ריבונית עצמאית.
במקום להתייחס לערכים "יהודי" ו"דמוקרטי" במשחק סכום אפס, ראוי להכיר בכך שהם מבוססים על כבוד האדם. כשם שהמתח בין צנעת הפרט לחופש הביטוי אמור להביא לנקיטת פתרונות מאוזנים ומידתיים – כך ההכרה בכך ש"יהודית" ו"דמוקרטית" הן ביטויים של כבוד האדם אמורה לשנות את השיח עליהן ממשחק סכום אפס למציאת פתרונות מאוזנים ומידתיים.
