כמויות השנאה, התיעוב והדם הרע שזרמו בין נתניהו לגנץ במערכת הבחירות, שהסתיימה לפני פחות מחודש, היו מטורפות. שני הצדדים ירו בכל הכלים שעמדו לרשותם בלי להקדיש אפילו רגע של מחשבה לאפשרות שהם ייאלצו לשתף פעולה ביום שאחרי. אבל רצה הגורל והם מצאו את עצמם משתפים פעולה וכעת הגיע רגע הסולחה. אלא שכל בדואי יודע, שאין סולחה בלי שחיטת כבש, בטח סולחה כזו שמסיימת סכסוך מר כל כך כמו הסכסוך בין נתניהו וגנץ. אז מסורת זו מסורת, ולתפקיד הכבש לוהקה, כך נראה, סיעת ימינה. שאם לא כן, קשה להבין כיצד קרה שמבין כל מפלגות גוש הימין היא זו שתשלם את המחיר הפוליטי, ובעיקר האידיאולוגי, הגבוה ביותר.
במה דברים אמורים? שלוש שותפות יש לנתניהו בגוש הימין. ש"ס, יהדות התורה וימינה. לשלוש השותפות הללו יש אינטרסים אידיאולוגיים וגם פוליטיים. ומה מתברר? המו"מ הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן התנהל בתיאום הדוק עם דרעי, גפני וליצמן. כך שהאינטרסים של ש"ס ויהדות התורה, הפוליטיים, משרדי הפנים, הבריאות וועדת הכספים, והאידיאולוגיים, דאגה לעולם התורה וסוגיות דת ומדינה, נשמרו היטב. את ימינה, לעומת זאת, אף אחד פשוט לא שאל, והתוצאה היא כפי שנראה כרגע, חורבן מלא בשני המישורים.
ברמה הפוליטית, איש לא הגיע להסכמות מול ימינה בסוגיית התיקים. ההנחה בסביבתו של נתניהו היא שימינה תצטרך לקבל מה שהוא יתן לה. האם זו התמורה הראויה לנאמנות המוחלטת לגוש ולנתניהו? מתברר שנתניהו לא מאמין בתמורה לנאמנות. ברמה האידיאולוגית המצב חמור עוד יותר, כי שם לכאורה לימינה בכלל לא היתה אמורה להיות בעיה. על האינטרסים של הימין האידיאולוגי וההתיישבות לכאורה היו צריכים לשמור גם הליכוד ונתניהו אבל אתמול התברר שהם פשוט הפקירו את כל המעוזים. את תיק הביטחון, הקריטי כל כך לגורל ההתיישבות, יחזיק גנץ. תיק המשפטים, המגלם את הסוגיה אולי הכי חשובה לימין כבר לא מעט שנים, יפקירו בידיו של שר מטעם כחול לבן שזהותו אמנם עדיין לא נקבעה, אבל כבר ברור שהמהלך ששקד בנתה ואוחנה ניסה להמשיך, יחטוף בקדנציה הזו מכה אנושה. שלא לדבר על תיק התרבות, שבו כל השינויים המבורכים שעשתה מירי רגב הולכים להיעלם תוך זמן קצר, וזו רק רשימה חלקית. וכל זה, אגב, בלי שאמרנו מילה על הפריטטיות, הכלל שבשמו פחות מ-20 ח"כים של השמאל ינהלו קואליציה שבה יש 58 ח"כים של גוש הימין. רציתם ריבונות? הצחקתם את הפריטטיות. בלי הסכמה של גנץ כלום לא יקרה בממשלה הקרובה. כלום ושום דבר. אחדות היא חשובה. אבל למה הימין האידיאולוגי שוב משלם לבד את כל המחיר?
בדיחה יהודית ותיקה מאוד מספרת על הלץ הנודע הרשל'ה מאוסטרופול שהגיע ערב אחד לפונדק דרכים ואין בידו פרוטה. בעל הפונדק שחס עליו הסכים לתת לו פינה להניח בה את גופו ואת מעט מיטלטליו, אך סירב לתת לו לאכול. החל הרשל'ה להסתובב בחדר מצד לצד ולומר בקול "אם לא יתנו לי לאכול, אני אעשה מה שאבא שלי עשה. אם לא יתנו לי לאכול אני אעשה מה שאבא שלי עשה…", כך המשיך בקול הולך וגובר ובטון מאיים. נבהל הפונדקאי והניח לפני הרשל'ה קערת מרק גדולה ומהבילה ופרוסת לחם עבה בצידה. לאחר שסיים הרשל'ה את האוכל ובירך, שאלו הפונדקאי בזהירות, "מה היה אביך עושה כשלא נתנו לו לאכול?" והרשל'ה הפטיר באדישות: "כשלא נתנו לאבי לאכול הוא היה הולך לישון רעב". הבעיה באיומים ריקים מתוכן, וכמו איומי ימינה ביממה האחרונה, היא שהם עובדים רק פעם אחת. אי אפשר להשתמש באותו הטריק פעמיים, בטח לא באותו מקום ומול אותו אדם. זו כנראה הסיבה שנתניהו לא מתרגש מהאיומים של ימינה בנקודת הזמן הנוכחית. הוא בטוח שבפעם הבאה שהוא יזדקק להם, הם יהיו שם עבורו. אם בימינה רוצים שמישהו, אי פעם, ייקח אותם ברצינות, הם חייבים להיות מוכנים באמת ללכת לאופוזיציה, ולא לפזר איומים ריקים מתוכן.
