בתחילת משבר הקורונה יצא מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, פרופ' יורם לס, ואמר שאין סיבה לסגור את המדינה כי "הקורונה היא מגפה עם יחסי ציבור" אמירה זו העלתה את חמתם של אלפים והיו כאלה שכבר ניסו לבדוק איך תפקד כמנכ"ל משרד הבריאות בזמנו.
האמת היא, שבהתחלה חשבתי שהוא טועה. הדיווחים על המגפה ההולכת ומתפשטת במדינתנו הקטנה תופסים את כל השיח ואפילו דחקו את המשבר הפוליטי לעמודים האחרונים של העיתונים. מה שהיה נחשב חשוב ומעניין, הפוליטיקה כמובן, נדחק לחצי השעה השנייה של המהדורות. הרדיו והטלוויזיה מהדהדים את המסר כי הקורונה כאן כדי להישאר ואם לא נציית להוראות משרד הבריאות צפי התחלואה רק יעלה ומזהירים כי מספר המתים עלול להיות דומה לאיטליה ולספרד.
הכלכלה כמעט הושבתה לחלוטין, לצד עקומת החולים, גרף המובטלים לא מאט את הקצב ובינתיים התקשורת ממשיכה להדהד ולספר על הקורונה בארץ ובעולם.
ביום חמישי האחרון, עדכן הפרשן הפוליטי הבכיר עמית סגל כי מדובר ביום של הכרעות במו"מ לאחדות. נכון, הפוליטיקה חשובה והאחדות לא פחות אך שימו לב מה קרה משעות הצהריים, הפוליטיקה תפסה את סדר היום הציבורי כמעט שלרגע שכחנו שאנחנו בבידוד, שמספר החולים רק הולך ועולה והילדים ממשיכים להתבטל בבית לצד אפליקציית הזום.
באותו היום, מהשעה 11 בבוקר, חזרנו כמעט לשגרה המוכרת של מדינת ישראל המפולגת והמשוסעת. הפוליטיקאים רבים בינם לבין עצמם, הצייצנים מעלים זכרונות והפרשנים מדברים ומנתחים את המצב הפוליטי.
מדמיין לעצמי את כתבי הבריאות מהמדיות השונות נושמים לרווחה ואומרים לעצמם שיש להם כמה שעות של התארגנות מחדש. ממש כמו לוחמים שחזרו מהחזית להתרעננות קלה.
בימים האחרונים הגעתי למסקנה אחת ברורה: מדינת ישראל לחזור לשגרה של עסקים שעובדים בדרכים המותאמות למצב שבו הקורונה חיה ובועטת בקרבנו וההוכחה לכך שזה אפשרי הגיע מהימים האחרונים. לא דיווחים על מצב החולים, אולפני החדשות מנתחים את המצב הפוליטי. אפילו עיתוני השבת דחקו את הקורונה לעמודים האמצעים כי הפוליטיקה חזרה לחיינו. בימים האחרונים זכינו לכמה שעות של חסד שבהם שכחנו שיש קורונה וחיינו עם זה ולא לצד זה.
בימים הראשונים שבהם מדינת ישראל הותקפה בירי טילים ע"י סדאם חוסיין, בתחילה היינו חובשים מסיכות, הסתגרנו ביחד בחדר אטום אבל לאט לאט חיינו עם המתקפה ולא לצידה. חזרנו לעבודה, הילדים למדו לקחת את מסכות האב"כ לבית הספר ועם כל החשש, אנחנו למדנו לשחרר. כך קורה ובכאב עמוק אני כותב את זה, עם המלחמה שלנו מול חמאס. חיים עם ולא לצד.
אז נכון, הקורונה כאן כדי להישאר, הגרף ימשיך לעלות אם לא נהיה ממושמעים להנחיות אבל גרף המובטלים ירד והכלכלה תשתקם, אם רק התקשורת תפנה זמן לשידורים רגילים, על היום יום, על הפוליטיקה מהארץ ומהעולם.
אולי פרופ' לס צודק והקורונה נהנית מיחסי ציבור אבל לתקשורת הכח לקבוע את סדר היום ונדמה כי הדיווחים האין סופיים על המגפה מיצו את עצמם ועלינו לחיות עם ובהתאמה למצב כדי שהכלכלה לא תקרוס. היחידים שיכולים לשנות את הכיוון ולדאוג לכך, הם אמצעי התקשורת עם סיוע פוליטי.
