לקראת פסח, היינו אמורים להתבוסס בשלל פרסומות טלוויזיה של בשמים ואפטר שייבים. לראות נשים מסתוריות בבגדי משי חומקות בלילה מרכבי יוקרה וחולפות במרוצתן ליד מגדל אייפל המואר באור יקרות. אך גם האישה הפריסאית בבגדי משי כלואה כרגע בביתה, ועל מגדל אייפל כתוב: "הישארו בבית". חנויות הפארם, בהן נמכרים הבשמים, אמנם נותרו כאחד המעוזים האחרונים שעוד פתוחים, אך האישה הישראלית כלואה כרגע עמוק בטרנינג שלה, וניחוחות הבושם הם ממנה והלאה. קודם תפתחו לה את המספרה ותחזירו לחייה את הלק ג'ל. בשמים יש לה כבר בבית מהדיוטי.
איכשהו, בגלל שבימים אלה כל ההוויה שלנו עברה לדבר קורונית שוטפת, גם הפרסומות עברו להיות שליחות, במודע או במקרה, של הקופירייטר החדש משה בר סימן טוב. מהתקופה הזו נזכור בעיקר את ההוראות המפורטות על המסך כיצד לשטוף ידיים כף אל כף בתנועה סיבובית, מאשר את הפרסומות שמבליחות פה ושם לבקבוקי יין לשולחן החג או לשוקולד קינדר באריזת חג שהילד יכול לאכול מבלי להוציא את האף מהבית, פשוט כי הן יקרות מציאות השנה. כך מצאנו את עצמנו עוברים מפרסומות לתשדירי שירות.
במסגרת גל הרטרו שסוחף אותנו בלאו הכי, אנחנו נזכרים בימי חוסר האונים הביתי של מלחמת המפרץ של שנות התשעים, אבל גם לא פחות בתשדירי השירות בארץ שהיו בשיאם בימים של טרום עידן הטלוויזיה המסחרית. הם היו מופיעים בדרך כלל אחרי החדשות ועל המרקע ריצדה תחילה שקופית עם יד מצביעה שמודיעה על "תשדירי שירות". היה זה מקבץ סרטונים, לרוב ארוכים מהמקובל כיום, שנועדו לקדם תכנים ושירותים של גופים ציבוריים. במקבץ תשדירי השירות והאזהרות שנחתו עלינו בשבועות האחרונים ממשרד הבריאות, מביטוח לאומי ומשאר גופים ממשלתיים זה מרגיש כאילו תיכף גם יזכירו לנו ש"לימון מוסיף המון", שיוחזר אלברט פירות ו"יומנִי דנית" תכתוב בלוג מיוחד על תלמידה בצל הקורונה.
הבעיה היא שאין לאן לברוח, כי גם הפרסומות של גופים מסחריים שמוכרים מוצרי מותרות חדלו מלהציג לנו עולם אידיאלי ונחשק. גם הן לא מנסות למכור לנו כיף חסר דאגות, כי אי אפשר בלאו הכי לצאת כרגע מהבית. לכן, גם מרבית החברות המסחריות מפרסמות בימים אלה רק קורונה: חברות התקשורת דוגמת "הוט" ו"יס" קוראות לנו להרביץ בינג'ים של סדרות בלעדיות להן, כי מה כבר נשאר לנו לעשות. גם הדמות שאמורה להיות משעשעת של משיח של "סלקום טי.וי" מדברת אלינו בקושי כי היא חנוטה בחליפת הגנה. מיכל הקטנה לא מוכרת כיף לילדים, אלא מים של תמי 4 ואזהרות על שטיפת ידיים. באתר של מעצבת האופנה נעמה בצלאל ניתן לקנות לא רק בגדים לחג אלא גם לקבל משלוחי אלכוג'ל בקנייה מעל 400 ש"ח. אפילו הפרסומת של נוטלה, שמראה משפחה אוכלת מצות עם שוקולד, היא פרסומת משנים עברו שפתאום מקבלת קונוטציה שלילית: היא מזכירה לנו שזה מה שנשאר לנו לעשות בפסח: לאכול מצות עם שוקולד, ולסבול מבעיות עיכול וקלוריות עודפות.
מדד גיאוקרטוגרפיה שפורסם בשבוע שעבר בעיתון "גלובס" אף מראה כיצד עשרת הפרסומות האהובות והזכורות ביותר כרגע הן פרסומות של חברות או גופים ציבוריים שמתעסקים בקורונה ושתשדירי השירות של משרד הבריאות, שאולי בימים כתיקונם היו מהווים סוג של רעש לבן, כובשים בקלות את המקומות הראשונים. ובכלל, כל מי שהצליח לפצח כיצד בונים מסר שמנצל את התקשורת המוגבלת שיש לנו כרגע עם החוץ- הפרסומת שלו נקלטה כי הציבור צופה עכשיו הרבה מאוד בטלוויזיה, הוא מבוהל וככזה הוא רק מחפש מסרים שיעזרו לו ויספקו לו סלוגנים כדי לתווך לעצמו את המציאות שנוצרה.
המפרסמים צריכים לנקוט פה בזהירות כפולה ומשולשת אפילו: מצד אחד, צנחו תקציבי הפרסום אצל חברות רבות במשק, ועליהן להדק חגורה, מצד שני- אל להן לעודד בפרסומות שלהן יציאה המונית והתגודדויות כדי לרכוש את המוצרים או השירותים אותם הן מפרסמות. הן צריכות להיזהר מלשדר אווירת חג שתדחוף אנשים החוצה, אל הרחובות האביביים. ובו בעת, הן צריכות לשדר לייפסטייל של עת מצור, כדי לא לדרוך לצרכן שלא יכול לחגוג פסח בחיק המשפחה המורחבת על היבלות, אך גם להזכיר לו ולתת תקווה שבסוף המשבר הזה יסתתרו אולי שאריות של החיים הקודמים שלו.
