שבת דף כה ע"ב
בין שלל החומרים והשמנים האסורים בהדלקת נר השבת, אפשר לפגוש כמה שאסורים מטעמים שונים ואף הפוכים. קחו למשל את העטרן והצרי. העטרן הוא בעל ריח רע עד כדי בלתי נסבל, ולדברי רבא זו הסיבה שאסרו חכמים את השימוש בו. הריח הרע עשוי להרחיק את האדם מקרבת הנרות, וימנע ממנו ליהנות מנרות השבת בשעת סעודתו כנדרש. הצרי, לעומת זאת, הוא שרף ריחני מעצי בושם. אם חומר דליק אחד אסור לשימוש משום ריחו הרע, מתבקש היה שחומר ריחני זה יוּתר לשימוש, ואפילו יחשב למשובח בהדלקת נרות השבת.
אבל לא. גם השימוש בצרי המלבב נאסר להדלקה. ולמה? לפי דעה אחת משום שהוא "עף", כלומר האש שנדלקת ממנו נוטה לרצד, ובכך עלולה לגרום לשריפה. אולם לפי דעה אחרת הבעיה נמצאת דווקא בריחו הטוב, לא פחות ולא יותר. החשש הוא שמא הניחוחות העולים ממנו יגרמו לבעל הבית להוציא מהנר מעט מהשמן ולהשתמש בו לטובת הפצת ריח במקום אחר בחלל הבית. מה הבעיה בזה? בעיה. הפחת כמות השמן פוגעת בכוחו של הנר הדולק, וממילא מקצרת את זמן ההארה של הנר במהלך השבת, כלומר לכיבויו טרם זמנו.
ברובד של הלכות שבת, הבעיה פשוטה ומובנת: אסור להתערב בפעולת האש בשבת ולקצר את משך ההארה שלה במהלכה. ברובד הרוחני יש לנו כאן מסר נוסף שעובר דרך שני איסורים שפועלים פעולה הפוכה: הריחוק מעטרן מלמד על איסור לפגוע בעצמך; הימנעות משימוש בצרי מלמדת על פגיעה בזולתך.
"נר השם נשמת אדם", אומר לנו ספר משלי, ומתוך נר השבת אנחנו יכולים ללמוד על הנשמות הסובבות אותנו וגם על נשמתנו שלנו. מהעטרן אנחנו יכולים ללמוד כי קיום המצוות דורש השקעה מצדנו אבל גם כבוד לעצמנו. אנחנו נדרשים לקיים את מצוות היום הקדוש באופן כזה שלא יזיק לנו, שלא ירתיע ולא ירחיק אותנו מהמצווה עצמה אלא יגרום לנו לשבת לאור הנר וליהנות ממנו. מהאיסור להשתמש בצרי הריחני, לעומת זאת, אנחנו יכולים ללמוד על משמעות הפגיעה באחר.
אכן, לרוב האור העולה מנר אחד יכול לתרום לנר אחר באופן שעונה על הכלל "זה נהנה, וזה לא חסר"; אתה מעביר מלהבה אחת לנר אחר, הוא דולק והלהבה הראשונה ממשיכה לדלוק גם היא. אבל זה בתנאי שעשינו שימוש באור העולה מהנר, לא באנרגיה שמבעירה אותו. כשאנחנו מנצלים את השמן שהוקדש לנר לטובת עניין אחר, אנחנו כבר לא מצליחים לשמור על הכלל "וזה לא חסר". וכמו בנר כך באדם. כשמישהו עוקץ אותנו אנחנו נוהגים לומר שהוא "מכבה אותנו"; חז"ל קראו לזה הלבנת פנים. דיכוי של אחר מביא בעקבותיו עלבון ושיתוק, גם אם לזמן מוגבל. כשאתה פוגע בזולת אתה לא רק נמנע מלתת לו גב, אתה גורם לו לחוסר. במקום להיות הדשן שמסייע לו לפרוח, אתה גורע מהיכולות המצויות בו עד כדי כיבוי מוקדם. אם גריעת הצרי מהנר גורמת לחילול שבת, הרי שגריעת המוטיבציה של הזולת משולה לשפיכות דמים, לא פחות. שהרי בזמן שהכאבת לאחר, שהשבתת את מקור האנרגיה שלו, גרמת לו לחסרון, ולחיוּת שלו גרמת להשתתק. גזלת השמן מהנר בשבת היא פגיעה ברורה ביום הקדוש; פגיעה בנשמתו של האדם היא כזו שנוגעת לכל ימות השבוע. שניהם מהווים חילול הקודש – אם של היום הקדוש אם של קדושת האדם.
בעוד כמה ימים, בדף ל ע"ב, נקבל את התשובה המטפורית במלואה: "נר קרויה נר ונשמתו של של אדם קרויה נר", אומרת הגמרא. "מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה". כשזה מגיע לפיקוח נפש, מוטב לכבות את הנר על אף השבת, ובלבד שלא לכבות את הנשמה שנתן אלוהים באדם. קודם כל פיזית, אבל גם נפשית.
