נכדי בן התשע קיבל עבודה בבית הספר, בה התבקש לראיין את סבא או את סבתא על זיכרונותיהם מליל הסדר בביתם, כילדים. הוא קיבל שאלון מוכן מהמורה, שאלון ערוך יפה, עם שאלות ברורות ושגרתיות התואמות לכל בית חם שעורך ליל סדר. ובכל זאת, השאלון הבנאלי הזה לקח אותי בטלטלה אחורנית, כמה עשרות שנים, עת הייתי בת שלוש.
התחלתי לספר לו את זיכרונותיי מאחד מלילות הסדר היותר מיוחדים שחוויתי, והילד לתומו חתך אותי באמצע ואמר: סבתא, יש לי שאלון, אני צריך לענות על השאלות שהמורה שלחה. ובמילים אחרות- סבתא, יש משימה, צריך לסיים, עזבי אותך מהסיפורים. לא יכולתי. הסיפור שלי לא מתאים לשאלון שגרתי של ליל סדר שגרתי. הסיפור שלי פרץ את גבולות השאלון. בניגוד להרגלי התעקשתי, ובקשתי שלוש דקות לתמצת את הסיפור.
חיים לא פשוטים היו להורי האהובים, ניצולי שואה, שני אודים מוצלים מאש שאיבדו את כל משפחתם והתאחדו לאחר המלחמה בהחלטה להקים ביחד משפחה. אמי הגיעה עם נדוניה, אחותי הבכורה שהתייתמה מאביה שנספה. אחי נולד במחנה המעבר בדרך ארצה, ואני, הצברית הראשונה במשפחה, נולדתי ביפו. כך התחילו להם חיים חדשים מלאי תקווה ואופטימיות.
לצערנו הכול התנפץ כאשר מרים אחותי חלתה במחלה לא מזוהה ולא ניתנת לטיפול בארץ ישראל של אותם הימים. למרבה המזל, המשפחה החמה והתומכת באמריקה החליטה לקחת על עצמה את משימת הריפוי. והזמינה את אמא ומרים אליהם לכמה חודשים לבדיקות, טיפולים, ניתוחים וכל מה שנדרש, תוך תקווה אמיתית שהיא תחזור הביתה בריאה. אבא לקח על עצמו לשמור על הבית, על הפרנסה, על אחי בן העשר ועלי, בת השלוש.
והנה חג הפסח קרב ובא, ואיתו ההתרגשות סביב ההכנות לליל הסדר. אבא לא מוותר על שום פרט ועל שום מנהג ומתכונן לחג כהלכתו. בגדים חדשים לי ולאחי. חליפה מהודרת לעצמו. השולחן ערוך כיד המלך עד אחרון הפרטים המסמלים את הדרו של החג. אולם בהיעדר קרובי משפחה, השולחן המפואר ערוך רק לשלושה. אין מי שיזמין, ואין מי שיצטרף.
אמא ומרים, מקומן לא נפקד, תמונותיהן הונחו במסגרת, על השולחן, כאילו הן כאן אתנו שותפות מלאות לחג, מביטות בנו בעיניהן הרכות. אבא מזמין צלם כדי לתעד את השולחן ואת הילדים ואת ההוד והפאר ולשלוח להן את התמונה, כדי להעניק לאמא את התחושה שכאן בארץ ישראל הכל בשליטה ושתסיר מעליה את נקיפות המצפון.
שום שאלה בשאלון של המורה, לא כיוונה לליל סדר שכזה, בו המציאות עלתה על כל דמיון. מציאות שאין דומה לה בימינו. מי לא היה מזמין אותנו היום? מי היה נותן לנו לשבת כך לבדנו, אבא ושני ילדים? אחרי שהקשיב לסיפור בדממה, התפניתי לענות על השאלון, ניסיתי לחזור למציאות.
גם השנה המציאות טופחת על פנינו ומשנה סדרי עולם. מחנוכה מתכננים את ליל הסדר. 26 איש נחגוג השנה. אצל מי? בבית? בחוץ? עשרות ווטסאפים ולכל אחד דעה משלו, עד שסוף סוף התגבשנו ונפל הפור והתקבלה ההחלטה. ופתאום, רעידת אדמה. מגיפה. מה פתאום מגיפה? מה פתאום בידוד? סגר? ועוד בליל הסדר! מה נשתנה הלילה הזה? נשתנה, ועוד איך נשתנה. סבא וסבתא לבד בליל הסדר שמישהו יגיד לי שזה אמיתי, מי יכל לדמיין. המציאות אמנם משונה אבל החיים חזקים מהכול וזה מה שיהיה כי אנחנו רוצים לשמור על עצמנו ועל כולם, כדי שנוכל להמשיך לחגוג גם בעתיד חגים ושבתות ברוב עם.
אנחנו נעשה סדר בשניים. נשאל 4 קושיות ואולי נוסיף קושיה חמישית של מה נשתנה. בעין אחת נזיל דמעה של געגוע עז, ובעין שנייה נזיל דמעה של אושר והודיה לקב"ה שכל אחד מילדינו יושב עם משפחתו הגרעינית המקסימה, זוכה במצוות "והגדת לבנך" ונהיה מאושרים באושרם. אם אבי ז"ל עמד בכך, עם שני ילדים קטנים וללא משפחה נוספת, גם אנחנו נעמוד בזה בגבורה, ניפגש בזום לפני וניפגש בזום אחרי, ונשיר ביחד לשנה הבאה עם המשפחה כולה.
