רציתי לכתוב עוד טור שמח. ומשמח. אבל אין לי. ריק לי. בכל מקום אומרים לי מה אני אמורה או לא אמורה לעשות. "את כמשפיעה אמורה ככה וככה וככה", "את כדתייה אמורה ככה וככה וככה" (לידיעתכם – פסלתי לעצמי טור על דעתי בנוגע לטבילת נשים בתקופה הזאת, כי הרגשתי שאם אפרסם אותו הרב הראשי באופן אישי ישנה לי את הדת בתעודת זהות), "את כאמא אמורה ככה וככה וככה". אבל אני רביטל, ואני לא אמורה כלום, כי כל מה שאני השתנה. אני כבר לא עובדת, כל בוקר מתחיל אחרת, בכל יום נקודת השבירה היא שונה. אנשים סביבי כל כך יודעים הכול ומה נכון, ורק אני לא יודעת כלום. הלב דופק בלי סוף, לילות לבנים של דאגות. בבוקר אני טראמפ, בערב אני משה בר סימן טוב. בצהריים אני גבי ברבש ובלילות אני עוגת שמרים.
נכון, כולה שלושה שבועות בבית עם הילדים, קצת פרופורציות. שיחות ארוכות עם אבא שלי (תודו שזום זה כיף) על התקופה במלחמת המפרץ, ואיך היינו ימים שלמים בבית ואיך המזל הוא שעבורנו הילדים היה מדובר בחוויה. גם אז לא יצאנו מהבית, גם אז נסגרנו. כולה שלושה שבועות, אבל אני כותבת את הטור הזה אחרי עוד שיחה עם החיוני, כשאני אומרת לו שאני לא יודעת כמה עוד אני אצליח ככה בלי להשתגע. הפסקתי לעבוד, הפסקתי לצאת מהבית. אין לי אוויר, אין לי אוורור, שיחות הזום עם החברות לא מצליחות להיות תחליף לדבר האמיתי. הכול בדיליי ותמיד אחת עם הראש הצידה, צורחת על הילדים שייתנו לה דקה. אין לנו זמן לעצמנו, אנחנו לא הולכים לישון בסוף היום, אנחנו פשוט מתעלפים בסוף היום. ואין לי מקום לעצמי. הנייד, הלפטופ, הכול הולאם. השבוע חיפשתי אחר קבוצה בווטסאפ שעל המחשב, ולא מצאתי אותה. התחרפנתי, נכנסתי לסרט שלם איך הוציאו אותי החברות מהקבוצה, ולמה ומה קרה ומה כבר אמרתי, האם עשיתי צילום מסך והעליתי לאינסטגרם ששרף אותי לנצח. שעה אחר כך גיליתי שהילדה פשוט התחברה לווטסאפ שלה מהמחשב שלי, ולא – זה ששמות הקבוצות היו "הבנות שולטות" או "ניצנים הכי מתוקים" לא הצליח לעורר בי חשד.
רגע לפני הסגר נסעתי להורים לתל־אביב. את הדמעות הבטחתי לעצמי לשמור לנסיעה חזור. שמתי כפפות ומסכה. את כל המשלוחים שמתי בשקיות חדשות. פתחתי את דלת בית ילדותי ודיברתי עם אבא ממרחק בטוח. עם המסכה לא היה ברור מה אני אומרת וזה גם עשה לי אדים על המשקפיים, ובלי המסכה הרגשתי שאני מזהמת את הבית. לא היה ברור אם עוד נתראה לפני החג. ללכת בלי נשיקות וחיבוקים. אוף, מזל שלא באתי עם הילדים.
ועוד משהו: אני יודעת, אני יודעת שאסור להשוות לשואה. אני יודעת. אבל אין מישהו דור שני או שלישי או בכלל, שזה לא עולה לו לפעמים. ההשוואה. ואני שוב מקדימה שברור שהכול שונה. ובכל זאת כל מיני מחשבות חודרות. הפחדים העמוקים והלא הגיוניים שעוברים בגנים שלנו כמשפחה, כעם – פתאום הם כאן. המחשבה שאין לנו לאן לברוח, הפחד מלהיות רעבים (פחד הזוי כל כך, כפי שכבר נכתב באחד הפוסטים הוויראליים – שלא אני כתבתי לצערי: "יותר משאני מפחדת להיות נשאית אני מפחדת להיות משאית"), אגירת האוכל, הדאגה, הפחד מהמצב הכלכלי. השאלה "עד מתי". הרצון המשוגע לגונן על הגורים שלנו. תקופה עצובה כל כך.
אבל דבר אחד בטוח למדנו מאז, והוא הכי חשוב להיום. בואו נהיה בני אדם. בואו נתנהג זה אל זה לפנים משורת הדין, ממש לפנים. שכל אחד יעשה מה שהוא יכול. מי שחזק, שיחזק ולא יחליש. הרי נכון, החזק שורד וממילא הוא ישרוד, אבל יש לנו הזדמנות להיות טובים יותר. נדיבים יותר. אפשר שלא כולם יבטלו את הצ'קים לצהרונים או למשפחתונים – אם אתם יכולים להרשות לעצמכם, תבדקו בעדינות מה המפעילים מעדיפים. אם אתם משכירים דירות, רגע לפני הפקדת הצ'ק הבא – אם אתם יכולים להרשות לעצמכם, תבדקו רגע עם השוכרים שלכם מה מצבם. אני ממש מרגישה שהתקשורת נהנית להפחיד אותנו, אני ממש עושה הכול כדי להימנע מחדשות ומדיבורים, אבל מחלחלות משם מילים כמו קריסה, הכול ישתנה, הכול יקרוס. אם כל אחד יעשה משהו נדיב אחד למישהו, נהיה גדולים יותר מזה. מהציפיות, מההפחדות. יאללה ניסן, בוא ותגאל אותנו כבר.
