לא כיף להיות חלק מההיסטוריה. אני כותב את זה בצורה ברורה ופשוטה, למקרה שיום אחד, כשהכול ייגמר, והילדים שלי ישאלו אותי, נו אבא, ספר לנו אבא, איך זה היה אבא, איך זה היה כשהמגפה השתוללה בחוץ, ואני אסתכל עליהם מן הסתם במבט רציני ונחוש ואספר להם בקול נמוך איך הסתגרנו, ואיך לא נפגשנו, ואיך לבשנו מסכות מוזרות ושטפנו ידיים ונזהרנו אחד מהשני, והם יביטו בי בתדהמה ויגידו, מה הכול היה סגור, הרחובות היו ריקים, כמו בסרטים, ואני אהנהן ואומר להם, כן כן, ממש כך, זה קרה בבום, בתוך שבוע התהפכו לנו החיים, והם יגידו לי, וואו זה נשמע מטורף, איזה מגניב אבא, איזה מגניב זה שיואו.
ובדיוק אז כשיתחשק לי נורא לומר להם, כן זה היה מגניב מאוד, אני אזכר בטור הזה שאתם קוראים עכשיו, ואני אגיד להם, לא לא לא ילדים שלי, זה לא היה מגניב, זה היה נורא, זה היה סיוט, החרדות אכלו אותנו, הכותרות השקרניות בוויינט שברו אותנו, אי הידיעה חנקה אותנו, והגעגועים אל האנשים האהובים עלינו שטפו אותנו בגל עכור של קור. זה לא היה מגניב בכלל. לא כיף להיות חלק מההיסטוריה.
* * *
במוצאי השבת שעברה ישבתי על הספה בסלון ובכיתי. זה היה בכי קצר ומוזר, שום דבר לא התניע אותו, שום דבר לא חנק אותי באותו הרגע, סתם, בכיתי על איך שההווה שלי נראה. אני מתגעגע לחיים הפשוטים שנחטפו לי. לבלגן בבוקר, מי לוקח מי לגן, לוויכוחים המתישים עם חיה, לא רוצה נעליים רוצה מגפיים, לא רוצה קוקו רוצה צמה, לא רוצה חביתה, רוצה חמאת בוטנים, אני מתגעגע לבכי הדקיק של נח, שלא אוהב לחכות בעגלה בלי לזוז יותר מחצי דקה, אני מתגעגע לרגע הזה שסוף סוף יוצאים כבר מהבית, לחיוכים של הגננות של חיה בבוקר, לריח המוזר של הגן שלה, מין חומר ניקיון של פעם, לחיבוק הפשוט של חיה על מפתן הדלת, להתקדמות המהירה שלי החוצה. פעם, לפני שלושה שבועות, מיהרתי כל הזמן, תמיד היה לי משהו. גם לתחושה הזאת אני מתגעגע.
אני מתגעגע ליום יום שלי, לפגישות עם בכרקה, השותף שלי בחברת ההפקות שלנו, לכל המיילים, השיחות, הפגישות הנחמדות. אני מתגעגע לבתי הקפה האהובים עליי בתל אביב. לטורטה דל נונה בכיכר רבין, ולקפה אובר ליד גן החשמל, אפילו לקפה הצ'קמוק שיש לי מחוץ לבית אני מתגעגע. אני מתגעגע לאהלן המביך עם המלצרית, להזמנה הקבועה שלי, אמריקנו קטן וחם וחזק, ממש חשוב לי שהוא יהיה חזק, תודה. אני מתגעגע ללחיצות הידיים, לכִיפים, לחיבוקים, אני מתגעגע למיילים, פעם קיבלתי מלא מיילים ושנאתי את זה, עכשיו אני מתגעגע, לאן נעלמו כל המיילים, איפה המיילים פור גאד סייק.
אני מתגעגע לימי הצילום הארוכים, למשמרות העריכה המייאשות, לשעות השקטות בלילה, שבהן אני מנסה לכתוב סיפורים. אני מתגעגע לימים שבהם היה אפשר לבהות בפייסבוק ובאינסטוש בלי להיכנס לתעוקות. אני מתגעגע לחמישה לארבע בגן של חיה, ולארבע עשרים וחמש בגן של נח, אני מתגעגע להמולה בגן הילדים ברחוב בארי, לגנב על האופניים החשמליים שמוכר שני בייגלה בעשר שקל, ככה הוא אומר, בייגלה חם בייגלה חם, שניים בעשר, שניים בעשר, בייגלה חם, כזה נודניק, אפילו אליו אני מתגעגע.
אוי לפעמים אמא שלי הגיעה מירושלים להעביר איתנו את אחר הצהריים, היא הייתה מקריאה לחיה סיפורים, ומקפלת לנו את כל הכביסה, וגם עושה לנו סדר בבית, למרות שאנחנו שונאים שהיא עושה לנו סדר בבית, אחחחח לפעמים היא הייתה מנקה את המקרר ואז מסדרת אותו מחדש, ואז לא היינו מוצאים בו כלום, היא הייתה מכניסה את הכול לקופסאות פלסטיק, זה היה בלתי נסבלללל, אבל אפילו לזה אני מתגעגע, איך אני מתגעגע לאמא שלי אתם לא מבינים.
סתם חיים רגילים, חיים רגילים סתם כמו של כולם, חיים כמו שחיים, עבודה, משפחה, חמש כוסות קפה, שעות על גבי שעות מול המחשב, שעות מול הפלאפון, שעות על גבי שעות עד שחיה נרדמת, חיים, סתם, חיים, ביצי עין, עגבנייה מלפפון טחינה קצת לחם, סתם חיים, ביום שישי היינו נפגשים עם חברים בקפה דלאל ליד כיכר המדינה, איך היה לנו כיף לשבת שם, איך היה לנו כיף, עכשיו אנחנו עושים שיחות וידאו, לפעמים זה מצחיק, רוב הזמן זה סתם. אני מתגעגע לחיים שלי, לקום בבוקר לקחת את הילדים לגן, לחיות את היום, לאסוף מהגן להאכיל להשכיב לסדר לשתות קפה ללכת לישון, סתם, חיים, לזה אני מתגעגע.

* * *
ההיסטוריה מתחוללת עלינו, זו ההרגשה, ככה זה נראה. הפחדים, המועקות, הרפרושים, המשטרות ברחובות, הכפפות, המסכות, הקשישים המבועתים, הפרצופים הרציניים בחדשות, זה היסטוריה, אנחנו בתוך היסטוריה, וזה לא משהו בכלל. לא כיף להיות חלק מההיסטוריה. החיים הפשוטים עדיפים בפער עצום.
