ביממה האחרונה רץ בווטסאפ סרטון מדאיג במיוחד. בסרטון נראים שוטרים מבצעים אכיפה בררנית כלפי תושבי דרום תל אביב. בעוד שהישראלים נקראים לסדר ומתבקשים לשמור על כללי הבידוד, הפליטים מקבלים הנחות ורשאים להתקהל אפילו מול בניין המשטרה.
למרות המידע המטריד שעולה מהסרטון הזה, הוא זכה לתהודה די זניחה בתקשורת. בטח לא דומה לזו שמקבל המגזר החרדי בשבוע האחרון, שעימותי השוטרים מולו זוכים שוב ושוב לסיקור בראש המהדורות.
גם במגזר הערבי מדברים על בעיה בציות להנחיות, עד כדי כך שנתניהו יצא אליהם בקריאה מיוחדת, אבל הסיקור על מה שמתרחש שם הגיע בדיליי לתקשורת, ובמינונים הרבה יותר נמוכים מאלו שהיא מפגינה כלפי המגזר החרדי.
כנראה שזה הזמן לתהות – האם כמו שמדברים על אכיפה בררנית, צריך גם לדבר על סיקור בררני? יכול להיות שהתקשורת נלהבת מידי לדבר על המגזר החרדי, ונגועה בסוג של עמדה אישית מזלזלת כלפיהם?
בהחלט ייתכן שכן. ועדיין – מה האלטרנטיבה?
קחו את המקרה של קריית יערים, שהצליחו לבלום באופן מרשים את התפרצות הקורונה ברחובותיהם. אי אפשר להתעלם מהתרומה של הסיקור התקשורתי האינטנסיבי בנושא להעלאת המודעות בקרב התושבים ואצל ראש המועצה.
ואולם, מרגע שרבו הדיווחים על אחוזי התחלואה הגבוהים בריכוזים החרדיים, וכל חרדי הפך לחשוד בפוטנציה, נחלצו אושיות תקשורת חרדיים להגנה על ציבורם. "בבקשה, תפסיקו", כתב אחד מהם בדף הפייסבוק שלו.
אביגיל היילברון, אם חרדית, הכריזה בנחרצות: "רוב המגזר החרדי יעמוד מאחורי משטרת ישראל אם זו תתחיל להכניס לכלא את פורעי החוק הללו. אנחנו ממש מחכים לזה". מי אלו אותם "אנחנו", והאם היא בטוחה שכל חרדי היה חותם על הכרזה כזאת?
ישראל כהן, אף הוא חרדי, פרסם בעיתון הארץ טור תחת הכותרת "החרדים כמעבירי מחלות – מתירים את דמנו".
זהו טקס קבוע, אגב. אחת לכמה זמן קורה משהו עם הציבור החרדי, נאמרת איזושהי ביקורת, ולא צריך לספור הרבה – זה רק עניין של זמן עד שיתחילו להישמע קולות הנהי על רדיפה, אחר כך יתחלפו בטענות לאנטישמיות, ואז תישלף הטענה השחוקה ביותר – למה להכליל?
אוקי, אז לא נכליל. לשם הפרוטוקול, יוכרז בזאת כי הרבה אנשים במגזר החרדי מצייתים להוראות, וחרדים לבריאותם בדיוק כמו שאר מבודדי ישראל, ואולי גם סובלים ממבטים חשדניים ברחוב וזה לא נעים.
ואחרי שסגרנו את הפינה הזאת, בואו נדבר שניה על הכללות. זהו התירוץ האולטימטיבי שכל ציבור מותקף משתמש בו, ובדרך כלל כדי להדוף ביקורת ולהימנע מבדק בית.
הכללות הן דבר מעצבן. באמת. אף אחד לא אוהב שמכלילים אותו. אבל בלי הכללות אי אפשר להצביע על תופעות חברתיות. תמיד יבוא האינדיבידואל הפגוע ויאמר ש"הוא דווקא בסדר", ומה הוא אשם שהאחרים לא. וגם אם יש אמת בתחושת הקיפוח שלו, מה לעשות, כשמתייחסים לתופעות ברמת המאקרו חייבים לפעמים להכליל. בלי הכללות לא היינו יכולים לדבר על מצוקת התושבים בדרום תל אביב. בלי הכללות היינו ממשיכים לדבר על "מפגעים בודדים" ולא על מנגנוני הסתה לטרור. בלי הכללות לא היו צפים הדיונים על אלימות שוטרים כלפי העדה האתיופית. בלי הכללות לא ניתן היה לדבר על בועה תל אביבית. בלי הכללות אי אפשר לדבר על כלום.
ואז אנחנו נשארים עם שפת פוליטיקלי קורקט שמסרסת כל אפשרות להצביע על בעיות רוחב. כי כל דבר זה מכליל, גזעני, לא מדויק עד לרמת ה-100 אחוז. אז בואו נוותר ונגיד שהכל פה סבבה.
לענייננו, אף אחד לא טוען שהמגזר החרדי כולו אשם בהתפרצות הקורונה. לא חסרים אנשים בציבור החרדי שנשמעים להוראות, שאכפת להם, שמתנדבים בכוחות ההצלה ומסכנים את נפשם כל יום. אבל גם אי אפשר להתווכח עם המציאות: בריכוזים החרדיים קיים אחוז ניכר של הדבקות, זוהי עובדה. התמונות מבני ברק ומאה שערים הן אמיתיות. התמונות מבורו-פארק הן לא המצאה של התקשורת. אפשר להתנער מהן ולטעון שהכל קורה רק בגלל הצפיפות, ואפשר לנסות להשתחרר לרגע מזעקות הקוזאק הנגזל, להישיר מבט פנימה ולשאול: למה זה קרה אצלנו? מהם הגורמים ההתנהגותיים שאפשרו את זה? זוהי לא הושטת לחי, גם לא כניעה, קוראים לזה לקיחת אחריות.
בימים רגילים, אפשר לדון בכובד ראש על האיזון הראוי בין הפוליטיקלי קורקט לבין תפקיד כלב השמירה, אך אלו אינם ימים רגילים. ומצער ככל שזה יהיה, אין מקום לפוליטיקלי קורקט בימי קורונה. כל סיקור על הפרה, בכל אוכלוסייה, הוא חשוב, נצרך, מבורך ומציל חיים.
