בשני ערבי השבתות האחרונים השתתפתי בקבלות שבת של יותר מ-200 משתתפים. לא, לא הלכתי חלילה לבית הכנסת בשעה שאסור היה. אלא השתתפתי בקבלת שבת מקוונת, דרך "זום". ב"חלון" וירטואלי אחד עמד מוביל התפילה, עם גיטרה בידו, ושעה לפני הדלקת נרות הצטרפו אליו המוני מתפללים, בעשרות בתים ברחבי הארץ. התמונה הייתה נפלאה – יושבים להם מתפללים ומתפללות שרים יחד "לכה דודי", ומרגישים פחות בודדים, אפילו לשעה קלה, אל מול המסך.
כשהחלו "גזרות הקורונה", והוחלט שלא יתקיימו תפילות של למעלה מעשרה אנשים, היה ברור לכולם שמנין מינימלי יכלול אך ורק גברים. ואיני מלינה על כך שנשים אינן חייבות במניין. אותם מנייני-מעט התקיימו עם מתפללים מקפידים, אך רוב הקהילה לא התפללה בהם, וברור שנשים לא לקחו בהם חלק. מספר הברזל כלל רק את אלה שירכיבו יחד מנין.
דווקא האפשרות המקוונת, שינתה את המפה. הלינק לתפילה המקוונת עבר מפה לאוזן, ומנייד לנייד. ובאותה שעה, לפני שבת, הצטופפו משפחות משפחות מול המסך, בניסיון להרגיש, ולו במעט, את קדושת השבת דרך קבלת השבת המוזיקלית. הם שרו, כל אחד ואחת בביתו, ועדיין הרגישו יחד. המבנה הריבועי של עשרות המשתתפים על מסך הזום, שונה כל כך ממבנה בית הכנסת. כולם היו שותפים שווים, ונפש כולם צמאה לה'. כולם ראו את החזן, והחזן ראה את כולם ואת כולן.
כולנו כמהים לימי השגרה. ליכולת לצאת מבתינו לכל צורך שהוא, ולבית הכנסת בפרט. אבל הרצון להתפלל ולהיראות במרחב בית הכנסת שייך לנשים, ולא רק לגברים. נשים רבות חפצות להתפלל, לומר דבר תורה, ולהיות נוכחות נוכחוּת משמעותית במרחב בית הכנסת, בתוך גדרי ההלכה. הן רוצות לשמוע את החזן, לראות מה מתרחש בבית הכנסת, ולא להיאלם ולהיעלם לגמרי מאחורי המחיצה.
ואולי ימי התפילה המקוונת, ששברה את כל ההרגלים שלנו עד כה, תביא איזו רוח חדשה גם לבית הכנסת הוותיק והטוב, ונשים יוכלו להרגיש בו יותר רצויות ונוכחוֹת. הלוואי.
