עד כמה שאפשר לסמוך על דיווחי משרד הבריאות, ההסגר החלקי נותן אותותיו וקצב ההידבקות בארץ יורד. החשש המערכתי כרגע נובע מסימנים מדאיגים מכיוון ריכוזים חרדיים, ואולי גם ערביים. כי זאת יש להפנים: אחוזי התמותה מקורונה אינם פונקציה של הידבקות ושל קטלניותו של הנגיף בלבד. כשהתמותה מתחילה לזנק, זה מבטא בעיקר את קריסתן של מערכות הבריאות. כך קרה באיטליה, בספרד, בניו־יורק ובעוד מדינות שמצטרפות לרשימה הנוראה הזאת בכל שבוע.
לכל מערכת, כולל מערכת הבריאות, יש נקודת רוויה. המערכות בנויות לטפל במספר חולים מסוים, ומהרגע שהן חוצות אותו, מתחיל הטיפול להידרדר עד שנפסק כליל. המספר המדויק תלוי בגורמים הכרחיים שונים: רופאים, אחיות, ציוד רפואי רלוונטי (כמו מכונות הנשמה), חדרי ניתוח, מיטות אשפוז ועוד. חלק מהחוסרים קל להשלמה ולאלתור, חלק קשה, חלק בלתי־אפשרי. הגעה לנקודת הרוויה משמעותה זינוק בתמותה.
מערכות הבריאות, בכל העולם, מותאמות לקו הבסיס של השגרה ולעוד אחוז ביטחון מסוים. כשמותחים את גבולותיהן, גם הטובות ביותר קורסות. המשמעות היא שגם קבוצה לא גדולה באוכלוסייה, אם היא נדבקת בקצב מהיר מספיק, יכולה להביא את מערכת הבריאות לנקודת הרוויה שלה. וכשזה קורה, לא רק חולי הקורונה מתים הרבה יותר, אלא שהיכולת לטפל בכל מחלה או פציעה אחרת מידרדרת מאוד.
הבידול הגיאוגרפי לא יהיה קל. משפחות גדולות ימשיכו לא להתראות פיזית, יהיו מי שישנו את מקום עבודתם, יהיו מי שיישארו בחל"ת, ועוד. אבל היתרון ברור
מסיבה זו, ובשל החשש הגדול מליל הסדר הקרב – שכולל לא רק את המפגש המשפחתי המסורתי אלא גם שלל הכנות המוניות – לא רק שאי אפשר עדיין להסיר את הסגר החלקי, אלא שהממשלה מחמירה אותו באיסורים נוספים.
כך נוצרת לממשלה בעיה נוספת. שיטת הגברת האיסורים מעלה את הקושי הבא: גם להסכמת הציבור וצייתנותו יש נקודת רוויה. סיבה אחת לכך היא הצלחת ההסגר החלקי. הציבור רואה ושומע על השיפור במדדים שהממשלה מפרסמת, ומפתח ציפייה להקלות, אך במקומן באות החמרות. זה נראה לא הגיוני ומצייר את המאמץ של הציבור כחסר תועלת. בנוסף, מכיוון שהממשלה מאריכה מאוד את משך הזמן שבו אנו שומרים על מתח גבוה, ואף דורשת להעלות את הרף, כשיתחילו לשחרר, חלק מהציבור יזנק מההסגר כמו גומי מתוח, בלי להקפיד על האיסורים.
בין השאר בשל כך תמכתי מלכתחילה באסטרטגיה הפוכה: נקיטת צעדים דרסטיים מאוד מיד בהתחלה, השגת שליטה מהירה ככל האפשר על ההתפרצות, ובמהלך התקופה הזאת – בערך שבועיים של הסגר לאומי – השלמה ראשונית מאומצת של חוסרים והתכוננות לבאות, ואז שחרור איטי.
העובדה שאנחנו מגיעים לשלב המחשבה על הקלות היא מעודדת כמובן – אלא שגם היא מסובכת מאוד ומרובת סיכונים. יש מי שתולה תקוות מופרזות במשטר בדיקות רחב. ואכן, משרד הבריאות הרוויח ביושר את הביקורת על התמהמהותו התמוהה בעניין. אבל הבדיקות, שהן כלי חשוב והכרחי, לא יכולות להחליף את צעדי הריחוק החברתי ולא מבטיחות שלא נגיע לנקודת הרוויה. הן מועילות להפחתת קצב ההדבקה ולבקר אותה, אבל הן אמצעי שבא אחרי שההדבקה כבר התרחשה, ובמקרה הקורונה נדרשים צעדים מונעים קשים. זאת משום שחלק גדול מאוד מנשאי הקורונה הם מְדבקים וא־סימפטומטיים למשך זמן ארוך, ולכן הם נבדקים באחוזים נמוכים אבל מפיצים את המחלה באחוזים גבוהים.
זה עניין אמפירי. הגרמנים, למשל, החילו מההתחלה משטר בדיקות מסיבי. לפני שלושה שבועות היו שם כ־1,500 חולים; לפני שבועיים, 7,300; לפני שבוע, כ־29,000, והיום 66,000 (הדברים נכתבים ביום שלישי). קצב ההדבקה ירד, אבל בחמשת הימים האחרונים שיעור התמותה בגרמניה הוכפל, מחצי אחוז ליותר מאחוז. הגרמנים מתקרבים לנקודת הרוויה של מערכת הבריאות, והם בלחץ שהם עלולים "לרכוב על האקספוננט" הטראגי, שיהפוך אותם בתוך שבועיים־שלושה לאיטליה. ברור אם כן שהבדיקות לא הצילו אותם, ואם אכן יינצלו, זה רק בזכות צעדי הריחוק החברתי שנקטו – בחלק מהמקומות באיחור.
לסיכום, בדיקות הן כלי הכרחי, שמאפשר לרדוף אחרי המגפה ביעילות גבוהה יותר. אבל הן לא מעניקות שליטה במצב. רק שני דברים באמת עוצרים מגפה כמו הקורונה: חיסון, שפיתוחו עדיין רחוק, וריחוק חברתי.
אלוף פיקוד שיבא
השאלה שכעת הממשלה צריכה לפתור היא זו: כאשר יקלו על הסגר, לצד הגדלת הבדיקות, איזה ריחוק חברתי ננהיג כדי להימנע מנקודת הרוויה של מערכת הבריאות? ברור לכולנו שבמשך זמן רב עוד נבודד את האוכלוסייה המבוגרת, נאסור התכנסויות רחבות, נגביל תחבורה ציבורית ואת מערכת החינוך ונעטה מסכות. אבל מה עוד נדרש?
כאן אני מגיע להצעה מעשית שתקל על החזרה לשגרה, כדי לספק לממשלתנו עוד הצעה שתוכל להתעלם ממנה. במסגרת צעדי הריחוק החברתי כדאי, לפחות למשך חודש־חודשיים, להכריז בישראל על חלוקה לאזורים מבודדים, ובמילים אחרות: על בידול גיאוגרפי.
הקורונה, כידוע, דורשת צעדי חירום בנוסח מלחמה. במלחמה נלחמים בחזיתות, ולכל חזית יש הפיקוד והכוחות שמוקצים לה. לכאורה, במלחמה בקורונה כל הארץ חזית. אבל לא. הקורונה תלויה במגע, ולכן ביכולתנו לעצב את מרחב אִיומה. זה מה שעושה הריחוק החברתי.
לכן אחד הצעדים החשובים שכדאי לעשות כשמקילים על הסגר, הוא לחלק את הארץ לאזורים שאין ביניהם מגע. מדוע? מפני שכך אם תהיה התפרצות באזור אחד – והיא תתגלה בשבוע איחור ויותר – ההסגר החוזר יתמקד רק בו, ושאר אזורי הארץ ימשיכו לתפקד. כיום, כשכל הארץ חזית אחת, כל התפרצות מעלה חשש כולל.
הבידול הגיאוגרפי ייצור חזיתות קורונה נבדלות, כך שהפסד בחזית אחת לא יגרור הפסד במלחמה. איך מחלקים לאזורים? על פי קווי המתאר של הגיאוגרפיה והדמוגרפיה, עם מפתח של בתי החולים. כל בית חולים הופך למפקדת החזית באזורו. יש עוד פרטים חשובים (עובדים חיוניים וכד'), אבל הרעיון יחסית ברור ועלויותיו סבירות.
הבידול הגיאוגרפי לא יהיה קל. משפחות גדולות ימשיכו לא להתראות פיזית, יהיו מי שישנו את מקום עבודתם, יהיו מי שיישארו בחל"ת, ועוד. אבל היתרון ברור: הוא מאפשר הקלות מהירות יותר בתוך כל אזור, בשל הורדת הסיכוי להתפרצות ברמה הארצית. ואם המגפה אמנם תתפרץ שוב, הבידול ישמש מכשול פיזי בפני התפשטותה בכלל האוכלוסייה. עם סבלנות, תבונה וריחוק חברתי – נתגבר.
