הזמרת המצליחה רק רצתה למדוד בגדים, ומצאה את עצמה קורבן לפגיעה חמורה בפרטיותה, וקורבן להטרדה מינית המונית. עד 2013 זו הייתה "רק" פגיעה בפרטיות, אבל החל מ-2014 זו גם הטרדה מינית.
לפני כ-4 שנים, לאחר ניסיונות אובדניים של נערות ונערים בעקבות הפצת סרטונים אינטימיים, חוקקה הכנסת את "חוק הסרטונים". החוק קובע כי פרסום והפצה של תמונה, סרטון או הקלטה בעלי אופי מיני, משפיל ו/או מבזה שלא בהסכמת המצולם/ת – מהווה לא רק פגיעה בפרטיות, אלא גם הטרדה מינית, ועשוי לגרור עונש של עד 5 שנות מאסר. על פי החוק, לא רק פרסום הסרטון של עדן בן זקן ממצלמות האבטחה מהווה עבירה פלילית, אלא גם הפצה שלו. כלומר, גם אם קיבלת את הסרטון ו"רק" העברת – ביצעת עבירת אלימות מינית.
על פניו, זהו חוק שקשה לאכוף. כיצד ניתן לגלות את המקור לסרטון, או לשלוט בהעברה של תמונה? למרות הקושי, תחקיר שערכה העיתונאית ליאת הר-סתו ב'ידיעות אחרונות' העלה כי נכון לנובמבר 2016, 461 תיקים נפתחו במשטרה בגין הפצת תכנים כאלו . מאות אנשים שפנו למשטרה והתלוננו על פגיעה בפרטיותם באמצעות הפצת תכנים מיניים נגד רצונם – הפצה שמהווה אלימות מינית.
כל הקושי הכרוך בהגשת תלונה והתמודדות עם הביורוקרטיה הכרוכה בה, לצד הקושי בסיטואציה החושפנית – ובסוף מעל מחצית מהתיקים נסגרו, רובם בגלל "עבריין לא נודע". ואם זה לא מספיק, מתוך למעלה מ-200 שנותרו פתוחים, הפרקליטות הגישה כתבי אישום רק עבור כ-30 מקרים, כ-50% מכתבי האישום נגד תלמידים בבתי ספר.
במשרד המשפטים הצהירו כי מטרת החוק אינה הגשת כתבי אישום וענישה, אלא מניעת הפצה של תכנים פוגעניים ברשת, ויצאו גם בתכנית הסברה בנושא. זו פעילות חשובה וחיונית ביותר, אך יש לתת את הדעת הפער האדיר בין כמות התלונות שהוגשו לכמות המינורית של כתבי האישום, פער שאינו ייחודי לעבירה זו, אלא קיים בכל עבירות האלימות המינית.
זמרת אחרת שמצאה את עצמה בסיטואציה דומה, סיה, בחרה לפעול אחרת ולא לסמוך על רשויות החוק. לפני כשלושה חודשים גילתה סיה כי צלם פפרצי צילם אותה בעירום וניסה למכור את התמונות. היא הקדימה תרופה למכה ובצעד אמיץ ומעורר הערכה, פרסמה בעצמה את התמונות המדוברות.
ובכל זאת, למרות הנתונים הקשים ולמרות הפתרונות היצירתיים, טוב עשתה עדן בן זקן כשניגשה להגיש תלונה. קודם כל, כי כך היא מאפשרת להציף את הנושא לשיח הציבורי, ולהזכיר שוב שהפצה של תכנים כאלו היא עבירה פלילית – פגיעה בפרטיות והטרדה מינית. שנית, היא מהווה דוגמה – חשוב שמי שנפגעו ידעו שיש לאן לפנות. שלישית, אולי דווקא בגלל שזו היא, המשטרה תחקור ביתר שאת ותראה שהיא מסוגלת למצוא את העבריין, למרות ריבוי התלונות שנסגרו בשל "עבריין לא נודע". יש לכך כבר תקדים: במקרה של שרון פרי, שתמונותיה הפרטיות הופצו ללא הסכמתה לאחר שהטלפון שלה נגנב, השר לביטחון פנים גלעד ארדן התערב, והמשטרה מצאה את העבריין תוך שבועות ספורים. כי כשמערכת החוק רוצה – היא בהחלט יכולה לתת מענה הולם לעבירות אלימות מינית.
