רבי יעקב הלוי בן משה מולין (1360־1427), המהרי"ל, היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז בימי מגפת הדבר השחור. ספריו התקבלו לדורות כמקורות בסיסיים למנהגי אשכנז, אף שנכתבו בתקופה איומה בתולדות יהודי האזור.
מגפת הדבר – שכונתה "המוות השחור" או "המגפה השחורה" בשל הכתמים השחורים על גופות החללים – הגיעה לשיאה בשנים 1347־1351. היא פרצה בסין לפני עידן הגלובליזציה, ופשטה בעולם במשך כמה שנים באמצעות סוחרים ונוסעים. ההיסטריה הציבורית והחיפוש אחר שעיר לעזאזל נוקזו כצפוי אל היהודים. הם הואשמו בהרעלת הבארות, נטבחו בהמוניהם, ורבים מהם נמלטו ממערב אירופה למזרחה, שם הובטחו להם זכויות מינימליות.
המהרי"ל היה עד לפוגרומים קשים שהתלקחו בעקבות האשמת היהודים באחריות למגפה, וחלק גדול מתשובותיו ב"שו"ת מהרי"ל" הוקדשו לשאלות הלכתיות שהתעוררו בעקבות השחיטה: מעמדם של יתומים, אלמנות ועגונות, טהרת גופות נרצחים, זכויות קנייניות ברכוש משפחות שנטבחו ועוד. באחת מתשובותיו הוא מקל לאכול בשר משוחטים שסכיניהם לא נבדקו על ידי מורי הוראה, בנימוק שבעקבות המאורעות התמעטו הפוסקים ולא תמיד יש מי לשאול. את הדעה המחמירה הוא דוחה בהסבר כואב: "זה המחבר היה קודם הגזירות שידוע שאז היו גאוני ארץ, ועתה הדור היתום הזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאלו".
אסור להשוות, נכון. אני מקבל חום למשמע הגיגיהם של אישים ה"מזהים תהליכים" כמו יאיר גולן. ועדיין, יש תחושה שלאחר כישלון קמפיין "רק לא ביבי" והתפרקות כחול לבן, מתפתח פה מאמץ לתעל את מצבורי השנאה והאנרגיה השלילית אל 'היהודים', להלן המגזר החרדי. השבוע החולף כלל עצומת רופאים בקריאה לפטר את שר הבריאות יעקב ליצמן, עיסוק אובססיבי בקבוצות שוליים חרדיות שהתכנסו למניינים על אף ההתראות, ואינספור ביטויי שנאה אנטי־חרדיים ברשתות החברתיות.
מגישי חדשות שחיים עם 1.7 ילדים וכלב בקוטג'ים פרטיים, דופלקסים או פנטהאוזים משתלחים במשפחות שבהן תשעה ילדים המצטופפות בדירת ארבעה חדרים בלי מרפסת באזורים אורבניים צפופים כמו ג'בליה. אנשים שלא מבינים מה בוער להתחתן אם אפשר סתם לעבור לגור אצלה מתמלאים עברה וזעם על זוגות שלא מוכנים לוותר על בנייה אחת מחורבות ירושלים. נרקומנים של תקשורת המחוברים אונליין לכל הפושים והעדכונים מתקשים להבין אוכלוסייה נטולת ווי־פיי הצורכת את המידע שלה מדרשות של הרבנים, קווי נייעס ומכוניות עם רמקולים ברחובות.
נכון, התמונה מורכבת. הביקורת שהמגזר החרדי סופג איננה נטולת בסיס. ימי המגפה חושפים אינספור כשלים תשתיתיים בהתנהלות הציבור הזה, והבעיה מתחילה מהראש. לא יכלה להיות המחשה טובה יותר מהסרטון שבו נראה מרן הרב חיים קנייבסקי חותם על פסק ההלכה השני, שבו הוא חוזר בו מההחלטה הקודמת להמשיך להפעיל את תלמודי התורה והישיבות.
מדובר ביהודי כבד שמיעה בן 92, והמחזה היה מכמיר לב. על הסטנדר שלו הונחו ארבע שאלות סגורות, מנוסחות במדויק כדי להשיג מטרה ספציפית, והתשובות עליהן הן "כן לא מותר אסור". כבוד הרב מנותק לחלוטין מהעולם, תלוי במידע סלקטיבי שמזרימים לו עסקנים בעלי מארג אינטרסים סבוך, ופסקי ההלכה שלו – המשפיעים במישרין או בעקיפין על מאות אלפי אנשים – נעדרים הנמקה לחלוטין. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לוּ בג"ץ היה מפרסם פסק כזה.
אבל ביקורת איננה סותרת סולידריות. וסולידריות דורשת סובלנות, תכונה נדירה בחלקים נרחבים של השיח הישראלי. סובלנות פירושה כיבוד הזהות של האחר גם אם אני לא מסכים איתו, ונכונות לצאת מהכוכב שלי ולנסות להבין אותו דרך ביקור בכוכב שלו. להבין אותו מתוכו – בלי לפנטז או לקוות שהוא ייעלם.
שאלת זהות
בעבור רוב הציבור הכללי, השמירה על הנחיות משרד הבריאות חשובה לא רק בריאותית, היא גם מחזקת את זהותו כציבור שומר חוק. הזהות הזו חשובה לו מאוד, מותר הציוויליזציה על האנרכיזם והפרימיטיביות. החרדים, לעומתו, הם שומרי החומות והחוק הא־לוהי. זוהי הזהות הבסיסית הקודמת לכל זהות אחרת, אפילו זהות הורית – ולכן
במצבי קצה יתנכרו משפחות חרדיות לילד שיצא לתרבות רעה. ודאי שזהות זו קודמת לחוקי משרד הבריאות.
בניגוד לציבור הכללי, ששמח לפעמים לתרגל מגבלות ולהיזכר בשריר המנוון ששמו "התגברות", חיי החרדים עמוסים חוקים ומטלות משולחן גבוה, שלא נותר להם עוד "רוחב פס" לחוקי בשר ודם. הם לא צריכים להוכיח לעצמם שהם מסוגלים לעמוד במגבלות.
לא ניתן לנתק את התודעה החרדית מהמטען ההיסטורי הכבד שהיא נושאת. הזיכרון היהודי האירופי רצוף פוגרומים, מסעי צלב ומגפות. הקהילות לדורותיהם שמרו בקפדנות על מצוות ומנהגים בכל מחיר, גם כשצריך היה להתאבד בשריפה כקהילת פרנקפורט דמיין בפרעות מגפת הדבר השחור.
כשמתרגשת צרה, האינסטינקט החרדי זועק "לך כנוס את כל היהודים" בבתי כנסיות ובתי מדרשות. הפוך בדיוק ממה שנדרש מהם כעת. האתוס הזה עיצב יהדות שמעל הטבע המתגברת על הטבע, לכן גם שאלת הטבילה, שהעסיקה את הציונות הדתית, העסיקה אותם פחות. טובלים וזהו. זוהי מסירות הנפש של רבי עקיבא, בבחינת "מתי תבוא מצווה זו לידי ואקיימנה". כמו לוחמים בסיירת הרצים מול האש אחרי אינספור אימונים.
השיח עם המדינה מורכב בעבורם. מושג כמו "פיקוח נפש דרבים" ותודעה ממלכתית המעניקה משקל להכרעות גורמי הממשל מתאימים לתפיסה ציונית־דתית. החרדים חוששים מציות אוטומטי לממלכה. אם היום ינהלו דיאלוג עם משרד הבריאות, מחר יבוא משרד הביטחון וידבר איתם על גיוס. לכן , הוראות משרד הבריאות בארה"ב והחדשות מברוקלין משכנעות אותם יותר מההוראות כאן. וגם, אם "דעת תורה" כפופה למומחים מבחוץ, היכן עובר הגבול? ומה נשאר מ"מצווה לשמוע בקול חכמים"?
ואחרי כל זה מתגלים היום ניצני התבוננות וביקורת עצמית. עוד ועוד חרדים מבינים שמשהו בנכות מרצון שגזרה עליה הקהילה באזורי חיים שלמים גובה ממנה מחירים כבדים. מסלול הנחיתה של החללית הדמיונית העונה לשם "חברת הלומדים" מסובך ומורכב מאין כמותו. רק החרדים עצמם יכולים לאתר אותו, ולנווט את קהילותיהם אל צורות חיים קצת יותר מאוזנות ואינטגרטיביות.
מה שהם צריכים מהחברה הישראלית הוא סולידריות והכרה תרבותית. כפי שראינו בתחומים אחרים, כמו גיוס ותעסוקה, כאשר השדר שהם מקבלים כולל בעיקר שנאה, פחד ומשטמה, מנגנוני ההתגוננות וההתקפדות הרגילים פועלים בעוז וגורמים להגבהת החומות.
