"עיר שהיא עולם" – השלט הזה מקבל את פניי כשאני חולף עם רכבי בכניסה לבני־ברק מכיוון בית הקברות העירוני, בגבול רמת־גן. וכמו כל דבר בימים אלה, גם השלט הזה מקבל השבוע משמעות אחרת. אפלה, מפחידה. עולם אחר. בחרתי בכניסה הזאת, הצדדית יחסית, מחשש שבכניסות הראשיות לא יאפשרו לי מעבר. כעיתונאי יש אמנם בידי מסמכים שאמורים לאפשר לי תנועה חופשית בכל מקרה, אבל בני־ברק היא כרגע המקום הרגיש והנפיץ ביותר בישראל, עצבי השוטרים העומדים בשעריה המרכזיים ודאי מתוחים, ואם אפשר לפטור אותם מהתעסקות במסמכים שלי, למה לא. זה עובד; בכניסה הזאת לבני־ברק יש אמנם ניידת משטרה אך היא לא מעכבת אותי, ואני נכנס לרחוב חזון־איש.
מי שלא מכיר את בני־ברק, בדגש על בני־ברק בערב חג, עשוי להיכנס אליה בימים אלה ולא להבין על מה המהומה. יש אנשים ברחובות, חלק מהחנויות פתוחות, קולות ילדים צוהלים בכל מקום. אבל מי שמכיר מבין מיד. פחות משבוע לפני פסח, בני־ברק בשנים רגילות מבעבעת ושוקקת, עולה על גדותיה כמעט, 24/6. אנשים ונשים, ילדים וטף, זקנים וקשישות – כולם מהלכים אנה ואנה בדחיפות ממוקדי מטרה – מי להגעלת כלים, מי לקניית עוד שק תפוחי אדמה, מי לשאול את רבו שאלה בהלכות החג. החנויות ברחובות הראשיים הומות אדם, הכבישים פקוקים תמיד והכול שמח, מלא באווירה חגיגית.
היום בני־ברק נראית כמו שנראית בדרך כלל גבעתיים, העיר השכנה, הזקנה והמנומנמת, פחות משבוע לפני פסח. וזה עצוב, מכמיר לב. כן, חלק מהחנויות פתוחות, אבל הן ריקות מקונים או מאכלסות קונה אחת או שתיים אמיצות במיוחד וזהו. כן, יש אנשים ברחובות, אבל הם אפילו לא הד קלוש לשאון האדיר של העיר הזאת בתקופה זו בשנים קודמות.
פינת הרחובות רבי עקיבא והרב שך. הלב הפועם של העיר, שבו פועל בימים כתיקונם שטיבל איצקוביץ' 364 יום בשנה. היום היחיד שבו ננעל "בית הכנסת העמוס בעולם", כמו שהוא מכונה ובצדק, הוא פורים, בעקבות מנהג עתיק של פרחחי העיר להתגודד ולהשתולל סביבו. נעילת בית הכנסת אכן פתרה בשנים האחרונות את רוב הבעיה. אבל פורים עבר מזמן, ובית הכנסת נותר נעול. כמעט בלתי נתפס לראות את שעריו של איצקוביץ' סגורים, וכשאת רחבת המדרכה שלפניו לא מאכלסים עשרות אנשים ממינים וסוגים שונים. כאילו נשלחה יד מלמעלה ושאבה מכאן את כולם.
סביב איצקוביץ' התפתחה מערכת כלכלית מפותחת ובראשה אימפריית שלוימל'ה, שמוכרת כמעט כל דבר מזון שיעלה על דעתך ושאתה לא באמת צריך. המקום פתוח, אורותיו הצבעוניים מאירים למרחוק, אבל לפחות בדקות הארוכות ששהיתי באזור איש לא פקד את החנות. הירקן שלידו מגיע מחוץ לעיר, ולמרות כל מה שתיארתי עד כה הוא לא מרוצה מהתנהגות התושבים: "עזוב אותך, אח שלי צדיק, הם לא מקיימים את ההוראות כמו שצריך. מבחינתי לא למכור גזר אחד, ושישבו בבית. מסתובבים יותר מדי כאן".
קשה לי להתווכח עם עדות של מומחה כמותו בהתנהגות בני־ברקית, ועדות מסייעת אני מוצא לאחר מכן בכמה מקומות. הבולט שבהם הוא סניף של רשת המזון יש חסד, שבכניסה אליו מתאספים בסמיכות מסוכנת זה לזה יותר מדי קונים וקונות. ועדיין, יחסית לצפיפות של העיר הזו, הדבר נראה לי כמאמץ המרבי שתושביה מסוגלים לו.
והילדים. איפה כל הילדים. גני השעשועים הספורים והדלים נטושים לחלוטין. כדי לראות היום ילדים בבני־ברק צריך להרים את הראש למרפסות. הם יושבים שם בהמוניהם, מציצים מבעד לסורגים המותקנים ועושים את מה שילדים עושים – רעש. שירת המרפסות הנהוגה בתקופה האחרונה במרחבי ארצנו מקבלת בבני־ברק טוויסט נוגע ללב עם קקופוניית ילדים כלואה ועצובה. כמי שאוחז בארבעה צאצאים ומתגורר בדירה גדולה בהרבה מהממוצע הבני־ברקי, אני יכול רק לדמיין את האתגר העצום של הורים לשישה, שבעה או שמונה ילדים בדירות שלושה חדרים קטנטנות.
הטבע לא אוהב ואקום, ואת מקומם של האנשים והילדים שנעלמו מהפרהסיה של בני־ברק תופסות יונים. ברחובות הצדדיים יותר, שהתנועה פסקה בהן לחלוטין, פוסעות בשלווה ובאדנות על הכבישים והמדרכות להקות גדולות של יונים, שהפנימו מהר מאוד את הפריווילגיות החדשות והמפתיעות שניתנו להן. הן אוכלות מכל הבא ליד, מנשנשות מזון כשר למהדרין, ובוודאי תוהות בינן לבין עצמן מה קרה פתאום. קורונה משתוללת, זה מה שקרה.
בתי המדרש נעולים. מחוץ לכל אחד מהם תלויים שלטים מאיימים וחד־משמעיים: "קורא את המודעה הזאת? אתה לא במקום הנכון. מקומך בבית!"; "מה נשתנה הפסח הזה? ליל הסדר כל אחד בביתו!"; "מלאך המוות ברחוב – חזור הביתה!". באבחת חרב, עיר שלמה שבנויה על מרחבה הציבורי, על רחובותיה השוקקים ומוסדות הדת ההומים שבה לאלפיהם – מקדשת את הבית פנימה. זהו מהפך שקשה לקלוט, קשה ליישם, קשה להכיל.
החרדים אינם אנשים רעים. מי שחושב שהם עושים למישהו מאיתנו דווקא יגלה שזהו הבל הבלים, בסיור לא ארוך בעריהם ושכונותיהם. כמובן, יש אנשים חסרי אחריות שצריכים לטפל בהם במלוא חומרת הדין. אבל הציבור הזה, כציבור, בעיקר מפוחד. פרנסיו ורבניו עשו טעויות קשות בתחילת המשבר, שגרמו לכך שהוא נמצא שבועיים־שלושה מאחורינו בטיפול בו. חייבים לסגור את הפער הזה, כדי שמתישהו נוכל לפתוח שוב את בני־ברק.
