אחת מתוצאות הלוואי המרעישות של הקורונה היא פתיחת הכיסים של האוצר ושל בנק ישראל. עוצמת האירוע שינתה בן־לילה את המצב הנפשי שם, מקמצנות לפזרנות. "כמי שקרא לריסון תקציבי לפני המשבר, אני תומך באופן מלא בצעדים הללו", הכריז השבוע נגיד בנק ישראל אמיר ירון, רגע אחרי שראש הממשלה התחייב להזרים 80 מיליארדי שקלים לעצמאים ולמפוטרים. מעולם לא היה פה כדבר הזה, כי מעולם לא נזקקו רבים כל־כך לקופת הלאום. אין כמעט בית בישראל בלי מפוטר טרי או עובד בחל"ת.
שר הכלכלה אלי כהן רמז כבר בשבוע שעבר שלא כל מבקשי קצבת החל"ת הם בהכרח נפגעי קורונה. מעבידיהם יכלו לצלוח את התקופה הקשה בלי להוציא אותם לחופשה, אך כשנפתח להם חלון מימון ממשלתי מיהרו לנצל אותו. זה מאוד נוח כשמישהו אחר משלם במקומך את משכורות העובדים לחודש־חודשיים, קל וחומר בחודש חגים. כך קפצנו בתוך כמה ימים מכמה עשרות אלפי מובטלים למיליון – מספר מדהים, וכנראה לא הכרחי. לא עד כדי כך. מעבידים לא מעטים הגדילו אותו באופן מלאכותי ואנוכי.
אגב, מותר לפקפק גם במוסריות האינסטינקט שהניע הורים לתלמידים בגנים הפרטיים ובישיבות להפסיק לשלם את שכר הלימוד של ילדיהם, גם כשהם עצמם ממשיכים להתפרנס כרגיל. אם הם רוצים שלילדים יהיה לאן לחזור בהמשך הקיץ, הם אמורים להמשיך לשלם את שכר הלימוד למרות סגירת שערי המוסדות. במצבי חירום נדרשת קצת אחריות ונדיבות גם מהאזרח הקטן. אי־אפשר להטיל אותה רק על כתפי הממשלה.
כיוון שמקובל עכשיו להשוות את הקורונה למלחמות ישראל במאה הקודמת, חשוב להזכיר שהאינסטינקט הציבורי אז היה הפוך – לתת ולא לקחת. בקיץ 67' ובחורף 73' הוכרז על מלווה ביטחון למימון המערכה. כל הארץ רחשה רוח התנדבות, מתרומת דם ועד מילוי שקי חול. הרוח הזו לא פסה כליל בימינו, אבל השיח התקשורתי והחברתי מאז פרוץ הקורונה הוא על מה שהמדינה יכולה לעשות עכשיו למעננו, לא על מה שאנחנו יכולים לעשות למענה. כולנו מגלים אהדת אין קץ לבעלי עסקים שנקלעו לקשיים, מוקיעים בשאט נפש את גרירת הרגליים של האוצר, וכמעט לא תוהים מניין יבוא הכסף.
מהכיס שלנו, כמובן. הרי המדינה זה אנחנו. בסוף כולנו נצטרך לשאת בהוצאה הכבדה. גם אם הממשלה החדשה תאזור אומץ לקצץ את הפנסיה התקציבית השערורייתית של גמלאי שירות המדינה, עדיין יהיה צורך בגזרות נוספות כמו מיסוי קרנות ההשתלמות, הטלת מע"מ באילת והעלאת גיל הפרישה לנשים. רבבות מורים ייאלצו לעבוד בחופש הגדול. צה"ל יוכרח לגנוז את התר"ש החדש שלו, על כל מה שכרוך בכך מבחינת איכות הביטחון שיוכל להעניק לנו. ציבור העובדים ישלם יותר ויקבל פחות. גם שכר המינימום יקוצץ, למרות שובו של עמיר פרץ לשולחן הממשלה, כי אפילו לפרץ אין עדיין פטנט ליצירת יש מאין. לאיש מאיתנו אין. בלית ברירה ניאלץ להדק חגורות ולהצטייד בסבלנות. זה מה שאבותינו עשו במצבים דומים, זה מה שמתבקש מאיתנו כעת.
