בעקבות התקרית הצבאית בצפון בשבת שעברה רבו הקריאות בישראל להכין את צה"ל לאפשרות של מלחמה בזמן הקרוב. אך כמעט לא נשמעו קריאות להכשיר את הקרקע בתחום חשוב ומכריע לא פחות: כיפת ברזל מדינית ומשפטית.
היעדר המיגון החיוני הזה הורגש מאוד בעת ביקורי האחרון בוושינגטון. בשיחות עם מחוקקים משני בתי הקונגרס ומשתי המפלגות, נחשף חוסר הבנה עמוק בנוגע לאתגרים הניצבים מול ישראל בזירה הצפונית. למרות המחסור במידע בוושינגטון, המצב באירופה, שקיימת בה רתיעה משמעותית מגינוי איראן ומהכרה בחיזבאללה כארגון טרור, חמור יותר.
מעל מאה אלף טילים נמצאים בידי חיזבאללה, ורבים מהם מוצבים בתוך בתים מאוכלסים באזרחים. כדי לנטרל את האיום צה"ל צריך לפגוע במטרות הללו, ובכך עלול לגרום לאבדות בנפש בקרב האוכלוסייה המקומית. בנוסף, על צה"ל להשמיד את המעבדות לשדרוג הטילים של חיזבאללה, אלה שהאיראנים שואפים לחפור תחת שכונות אזרחיות בלבנון. הפעולה הזו כרוכה באבדות אזרחיות רבות. בלית ברירה אנחנו עלולים לשחק לידי אויבינו, לקדם את מטרתם, לצייר את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה ולגזול מישראל את הזכות להגן על עצמה.
בתסריט הזה צפינו לא אחת. מ־2006 אנו נלחמים למעשה באותן מלחמות מול חמאס וחיזבאללה. אף שהמחבלים ירו עלינו ראשונים, ובאופן מאסיבי, התגובה הישראלית – בראשית מהאוויר ולבסוף גם מהקרקע – משכה גינויים חריפים וחד־צדדיים בעולם. המצב החמיר עם כניסתה של כיפת ברזל לתמונה. המערכת מגינה על מיליוני ישראלים, אבל גם יוצרת מצב של "חוסר מידתיות". לאמור, מעט מאוד אזרחים נהרגים אצלנו, אך בצד השני נהרגים אלפים. בכך, באופן אבסורדי, כיפת ברזל משרתת את מטרת המחבלים לייצר דה־לגיטימציה לישראל. יורים עלינו ואנחנו אשמים.
המצב העגום הוחמר בידי התקשורת הבינלאומית. כדי להשיג רייטינג גבוה מחפשת התקשורת תמונות של הרס והרג בקרב אוכלוסייה אזרחית. המחבלים ערים לכך, ומצליחים לנצל זאת ולהפיץ תמונות מזעזעות ברחבי העולם, ובמידת הצורך גם לפברק אותן. למשל, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן' פרסם חמאס תמונה של גופת אישה מרוטשת, שכביכול נהרגה מאש חיל האוויר הישראלי, אך לאחר מכן התברר שהתמונה נלקחה מסרט זומבים.
התמונות הקשות הללו מעוררות כעס בעולם ובמיוחד באירופה, שקיימת בה אוכלוסייה ערבית־מוסלמית משמעותית. בתגובה לתסיסה, ממשלות זרות תומכות בהחלטות אנטי־ישראליות באו"ם ואף במהלכים נגד ישראל בבתי המשפט הבינלאומיים, שעלולים להוביל לדו"חות ברוח דו"ח גולדסטון, לצד סנקציות ונזק אסטרטגי למדינת ישראל, בדיוק בהתאם למטרותיהם של המחבלים.
ברור שיש להיערך מול הסכנה הזו, אך נשאלת השאלה כיצד למנוע אותה. ראשית, יש להקים לאלתר גוף ממלכתי המתכלל את כל הפעילות המדינית, ההסברתית והמשפטית, במטרה להתכונן מראש לכל תרחיש מלחמה. הגוף הזה יורכב גם מנציגי דובר צה"ל, פצ"ר, משרד החוץ ומשרד המשפטים. במסגרת הזו יתאמו גם את פעולותיהם של ארגונים פרו־ישראליים, לרבות אלו העוסקים בהסברה.
שנית, הגוף יקדם תדרוך והכוונה של כתבים ומקבלי החלטות בחו"ל לגבי המציאות בסוריה ולבנון והתבססותה של איראן בהן. שלישית וחשוב מכול, אל לנו להפחית בערכה של המדיה החדשה. נהפוך הוא, על ישראל לעבור למתקפת הסברה מואצת ברשתות החברתיות במטרה לחשוף את השימוש הציני של המחבלים ואיראן באוכלוסיות אזרחיות, ואת שאיפותיהם להשמדת מדינת ישראל.
אני זוכר בכאב את שתי התקריות בכפר כנא בלבנון, בשנת 1996 ושוב בשנת 2006, ואת (כביכול) הפצצת בית הספר של אונר"א והרג הילדים על החוף בידי צה"ל בעזה ב־2008 וב־2014. האירועים האלה גרמו נזק ממשי למדינה, שהופתעה ולא נמצאה מוכנה להשלכות התדמיתיות. המלחמה הבאה עלולה להיות סבוכה ומסוכנת יותר לא רק מבחינה צבאית, אלא מדינית ומשפטית. בזמן שישראל פועלת להגן על אזרחיה מאש האויב בתוך המדינה, היא חייבת להתכונן להגן עליהם גם מפני העולם.
