משימת הימין: מזעור הנזקים בממשלת האחדות

ברגע שהתברר סופית כי גוש הימין איננו מונה 61 חברי כנסת, ואפילו לא 60, היה ברור שבקדנציה הקרובה לא יוכל להימשך המאמץ לתקן את מערכת המשפט. לא פסקת התגברות, לא שינוי של שיטת בחירת השופטים, ובטח לא שינויים רדיקליים יותר שנדרשים במערכת. כל התקוות הללו נגוזו לפי שעה, בין השאר על רקע הזגזוג הרעיוני המפואר שעשה אביגדור ליברמן. מתומכים נלהבים של תיקון מערכת המשפט ואיזון היחסים בינה ובין המערכת הפוליטית הפכו החורף ליברמן ומפלגתו לחברי כבוד באגודת הידידים של ברוני המשפט.

השבוע התברר שבפועל המצב קשה הרבה יותר. מתברר שהליכוד ובראשו נתניהו נכונים לוותר לא רק על המשך ההתקדמות בתחום אלא גם על ההישגים שכבר הושגו, באמצעות הפקרת משרד המשפטים לידי סיעת כחול לבן בת 17 המנדטים. כדי להבין למה זה נורא כל כך, נציין שלוש דוגמאות לנושאים שבהם זהותו הפוליטית והרעיונית של שר המשפטים קריטית, ואפילו קדנציה קצרה אחת עלולה לשים לאל מאמץ של שנים.

נתחיל במינוי השופטים. זהות שופטי בית המשפט העליון משפיעה ישירות על מידת שתלטנותה של מערכת המשפט כלפי המערכת הפוליטית. די אם נחזור שבוע אחד אחורה, לזובור שעשו שופטי בית המשפט העליון בראשות הנשיאה אסתר חיות ליו"ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין. מותר להודות שבגוף השאלה המשפטית שהונחה בפני השופטים בהחלט יש פנים לכאן ולכאן. אבל הזלזול של השופטים במי שעומד, ולו זמנית, בראש רשות מקבילה, היה בלתי נסבל. בתחום הזה התחיל בשנים האחרונות שינוי מבורך. לא לחינם נאלצה חיות לבחור בפינצטה את הרכב השופטים שיגיע לתוצאה שהייתה רצויה לה. אבל קדנציה של שר בעל גישה שונה עלולה להיות הרת אסון.

עניין שני הוא בחירת היועץ המשפטי לממשלה. עם כל הזעם המובן על אביחי מנדלבליט ותפקודו, צריך לזכור שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. יחסית ליועמ"שים הקודמים, מנדלבליט הוביל קו שביקש לתת לשיקול הדעת הפוליטי משקל מכריע מול סברות משפטיות. נכון שהוא הושפע מאוד לרעה מכמה מהמשנים ליועמ"ש, אבל יחסית לעבר נרשם כאן שיפור. אם היועמ"ש הבא, שייבחר בעוד פחות משנתיים, יהיה דומה יותר לקודמיו של מנדלבליט, עלולה להירשם נסיגה רבתי בתחום הזה, שגם כך המצב בו לא שפיר.

נושא שלישי, פחות מערכתי אבל חשוב מאוד, הוא המדיניות המשפטית ביהודה ושומרון. זהו תחום סבוך שבמשך שנים נגרמו בו נזקים קשים להתיישבות, בהובלת חבורת משפטנים המחזיקה בעמדות שמאל קיצוני. המשפטנים הללו גייסו את הכלים המשפטיים כדי לפגוע בהתיישבות ולהצר את צעדיה, בכסות של פעולה מקצועית כביכול. בחמש השנים האחרונות, מאז נבחרה איילת שקד לשרת המשפטים, ההידרדרות נעצרה ואפילו נרשמה התקדמות איטית לעבר תיקון חלק מהנזקים האלו. אבל מה שנבנה ביזע עלול להתמוטט בתוך זמן קצר.

שלושת התחומים האלו הם רק דוגמאות. יש עוד דוגמאות רבות אחרות. שר משפטים מכחול לבן עשוי למחוק הישגים שנקנו בעמל רב ובקשיים עצומים. המחיר של קדנציה, אפילו קצרה, עם שר משפטים בעייתי – מי ישורנו. לכן המינימום שבמינימום שצריך הליכוד כרגע לעשות הוא להתעקש על מינוי שר מוסכם מבחוץ. מועמד פשרה שיפעל לפחות לשימור ההישגים הקיימים בתחום המשפטי, גם אם לשיפור דרמטי יותר של המצב נצטרך כנראה עוד לחכות.

נאמני תיעוד

כסת"ח משפטי הוא תמיד עניין נלעג, אבל בימי חירום הוא עלול להפוך לבעייתי במיוחד. למרות זאת כנראה יש מי שאינם מסוגלים להיפטר מההרגל המגונה להביט בעולם דרך המשקפיים האלה. כך בא השבוע לעולם מכתבם ההזוי של המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים אורית קוטב והמשנה ליועמ"ש (משפט אזרחי) ארז קמיניץ ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה. במכתבם, שהוגדר משום מה "חסוי", דרשו השניים שימונו בכל משרד ממשלתי "נאמני תיעוד" שיפעלו לתעד באופן שוטף מידע ותהליכי קבלת החלטות בעניין משבר הקורונה. זאת כחלק מהיערכות להתדיינויות משפטיות שעשויות לנבוע בהמשך מהמשבר.

קוטב וקמיניץ דרשו להקצות בכל משרד ממשלתי עובדים שחלק ניכר מעיסוקם יהיה תיעוד, וזאת בלי שום חובה משפטית לעשות זאת. לא ברור גם מה בעצם ביקשו השניים להשיג, מלבד ריכוז חומר למבקר המדינה או לוועדת חקירה עתידית, אם תקום. מתוקף איזו סמכות נשלח המכתב? גם כן לא ברור, אם כי כבר התרגלנו לכך שמשפטני המדינה משוכנעים שהם הבוסים של המערכת. לשיטתם של קמיניץ וקוטב, משרדי הממשלה צריכים לעסוק כרגע לא רק במשבר הקורונה אלא גם בהיערכות משפטית ליום שאחרי. על חשבון מה? לקמיניץ ולקוטב הפתרונים.

החלק שהופך את יוזמת הכסת"ח הזאת להזויה עוד יותר הוא שהבוסים של השניים, היועמ"ש וממלא מקום פרקליט המדינה, לא ידעו עליה מראש. גם הם הופתעו לקרוא את המכתב. כל כך הופתעו, שמנדלבליט בחר להתנער רשמית מהיוזמה – באופן שנוסח אמנם באופן דיפלומטי, אך היה צלול מאוד. הוא הבהיר במכתב שתיעוד הוא עניין חשוב תמיד, וגם בזמן משבר – אבל טרח גם לציין שכל משרד יכול לתעד מה שצריך באופן הרגיל, ואין צורך להמציא מנגנון תיעוד חדש, שלא היה מעולם, ולהשקיע בו משאבי זמן וכוח אדם שישבשו את פעולת המערכת.

אז מזל שגם במערכת המשפט יש מי שהשכל הישר שלהם חזק מהאגו המשפטני שלהם. יש לברך על כך שהם גם אלו העומדים בראש המערכת. חבל שהשכל הישר הזה לא מחלחל למטה לכל הרמות.

עידן איל ינון

בעיצומם של משבר הקורונה והמשבר הפוליטי נפרדה שלשום הכנסת מהיועץ המשפטי הוותיק, עו"ד איל ינון, לאחר כהונה שנמשכה עשור. ינון הגיע לכנסת לפני קרוב ל־13 שנים, והחליף את מזכיר הכנסת המיתולוגי אריה האן בתפקידו. אך הקדנציה שלו כמזכיר הכנסת הייתה קצרה, פחות משלוש שנים. בסיומה הוא מונה ליועץ המשפטי של הכנסת, במקומה של נורית אלשטיין.

ההחלטה למנות את ינון, שקיבלה יו"ר הכנסת דאז דליה איציק, נבעה מהאכזבה מקודמתו בתפקיד. אלשטיין, שהגיעה לתפקידה מפרקליטות המדינה, יישרה קו באופן עקבי עם היועמ"ש ועם הממסד המשפטי. הדבר היה לצנינים בעיני רבים בכנסת, ובעיקר בעיני היו"ר שמינה אותה, ראובן (רובי) ריבלין. הם סברו שיועמ"ש הכנסת צריך להיות עצמאי, ולייצג את הכנסת כרשות עצמאית.

במינוי של ינון נתלו תקוות רבות, בהקשר הזה. בכנסת ציפו שמי ששימש בתפקיד המרכזי כל כך של מזכיר הכנסת (בימים שלכנסת לא היה מנכ"ל, כזכור) יפנים את המעמד הייחודי של התפקיד שלו. האם ינון ענה על הציפיות? כמו תמיד – תלוי את מי שואלים. ינון בוודאי לא יישר קו עם היועמ"ש. במקרים רבים ייצג ינון את עמדת הכנסת אפילו כשדעתו האישית הייתה זהה לעמדתו של היועמ"ש.

למשל, במקרה של חוק ההסדרה. ינון מאוד לא אהב את החוק, ואף ציין בדיונים בכנסת את עמדתו, אבל כשהחוק הגיע לבג"ץ הוא בא לדיון והגן עליו באופן אישי. רק לאחרונה ייצג באופן די מרשים את עמדת יו"ר הכנסת אדלשטיין בדיון בבג"ץ בנושא מועד בחירת היו"ר. עם זאת, ינון לא נמנע מלהתערב בעבודת הכנסת ובמעשי ועדותיה, כמו בפרשת חקיקת חוק מס הדירה השלישית (הוא קבע אז שהדיון בוועדת הכספים נעשה באופן חפוז מדי, והביא לביטול החוק בבג"ץ). בכך נטל לעצמו ינון סמכויות שכלל לא בטוח שהמחוקק התכוון לתת לו.

עוד יבואו ימים רגועים יותר לסכם בנחת את כהונתו הארוכה של איל ינון. אפשר לקוות שמי שיחליף אותו בתפקיד יקפיד לשמור על עצמאות הכנסת והייעוץ המשפטי שלה.