הימים שכולנו עוברים צפויים להשפיע על האנושות בכיוונים שאי אפשר לחזות. אבל יש שינוי אחד שהחיוניות שלו בולטת, וחשוב להצביע עליו כבר עכשיו כדי שביום שאחרי הוא לא יישכח. הכוונה לצורך להפוך דיסקט, משיח של זכויות לשיח של אחריות.
שיח הזכויות מזוהה בעולם עם מחנה השמאל. דווקא בישראל נראה שהוא בא לידי ביטוי ראשוני בולט דווקא במחנה הימין, כשמנחם בגין – הליברלי ביותר, האנושי ביותר והמופקר ביותר מכל ראשי הממשלות שהיו לנו – הוא נביאו. בגין הגיע לשלטון אחרי שמונה מערכות בחירות ו־29 שנים באופוזיציה, ורצה מאוד "להיטיב עם העם". החרדים רצו שהמכסה שהוטלה עד אז על דחיית הגיוס לבני הישיבות תבוטל לטובת פטור כללי? למה לא. המתנחלים רצו להתנחל בכל מקום בארץ ישראל, גם אם זה יסכן את עתידה היהודי או הדמוקרטי? למה לא. יהיו "הרבה אלוני מורה". הישראלים רצו חגיגת קניות וצריכה שהוגבלה מאוד בימי מפא"י? סבבה. אז יהיו 400 אחוזי אינפלציה בשנה.
את התהליך המופקר המשיך השמאל. בכעסו על השלטון שנלקח ממנו, ועל זיהוי הלאומיות עם היריבים מימין, הלך השמאל ובעט בפרויקט הלאומי. זכויות הפרט נחשבו למולך החדש, וגם הזהות הלאומית הופרטה לזהויות מגזריות. וכך כורסמה הממלכתיות, ואיתה האחריות הלאומית והחברתית, משני הצדדים: בשמאל החילוני – מנימוקים של העדפת הפרט, ובימין הדתי – מתוך כעס כלפי המדינה ומוסדותיה. "דיפ סטייט", זוכרים? הימין הדתי גיבש אבחנה מתעתעת בין נאמנות ללאומיות כערך מופשט־מיוחל, ובין המדינה הקונקרטית, שקיבלה פרצוף דמוני.
וכך הגענו בשבועות הללו לאירועי הקורונה. רובנו תפסנו מיד שמדובר בשעת חירום, שלמענה ראוי להשעות קצת את ההפקרות הרגילה: את הפקרת מערכות הבריאות והרווחה; את הבוז למדינה ולמוסדותיה; את שברו של שלטון החוק, שאפשר לכל דאלים לעשות כרצונו, במיוחד אם הוא נהנה מהילה אקזוטית של מיעוט מקופח – חרדי, ערבי או מתנחלי.
אבל בחברה החרדית השינוי הזה לקח יותר זמן. פתאום נתבעה מהם אחריות, במקום שעד עכשיו שלטה בו ההפקרות. מגזר שהתרגל שהוא לא צריך ללמד לימודי יסוד כדי ליהנות מתקציב המדינה; שהתרגל שהוא לא צריך להשתתף עם כלל הציבור היהודי באחריות לביטחון המדינה. מגזר שהתרגל שהציבור מקבל לכאורה את טענתו שתרומתו לביטחון תהיה בלימוד תורה – למה שלא יחשוב שהתורה תגן עליו ועל כולנו גם מפני הקורונה?
הדברים אינם נאמרים חלילה מתוך שנאת חרדים, אלא מתוך דאגה עמוקה לעתידה הכולל של החברה הישראלית. ממילא, ההפקרות אולי בולטת במיוחד בפטורים מאחריות שקיבל המגזר החרדי, אבל היא בהחלט לא קיימת רק שם. גם ההפקרות החילונית, שבשמה צעירים ישראלים המשיכו לטייל בפרו כשהעולם כולו יודע מזמן שהמגיפה משתוללת, ולמרות זאת זכו לחילוץ מיוחד שעלה מאות אלפי שקלים, ואז מגיעים לארץ ומסרבים להתחייב לבידוד, שייכת בדיוק לאותו אגף.
המסקנה מהשבועות האחרונים צריכה להיות בהירה וחדה: לאף יחיד ולאף מגזר אסור שיינתנו מעכשיו פטורים מן האחריות המשותפת. אין עוד פטורים לשום קבוצה חברתית אלימה: בבני־ברק, בטייבה, או בגבעות השומרון. אין פטורים מפעולה נחרצת נגד בנייה בלתי חוקית; אין פטורים מלימודי ליבה; אין פטורים משירות צבאי או אזרחי, אלא ליחידי סגולה מכלל המגזרים. ואין גם פטור למנהיגות שמתריסה נגד מוסדות המדינה ונגד החוקים התקפים לגבי כלל האזרחים.
אין פירוש הדבר חלילה שלשיח הזכויות אין עוד מקום. אדרבה, יותר מתמיד חיוני לעמוד על המשמר כדי שאווירת החירום לא תנוצל לפגיעה בלתי מוצדקת בזכויות הפרט. אבל גם ההפך נכון: שיח הזכויות חייב להיכנס למסגרת ולמגבלות של שיח האחריות. אדרבה, בעולם שבו שיח הזכויות נובע מפרספקטיבה של הפרט או המגזר, תתפתח תחרות אכזרית, דרוויניסטית באופייה, בין כלל תובעי הזכויות, והן יגיעו בסופו של דבר רק למי שיהיו חזקים דים כדי לגרוף אותן. רק מסגור שיח הזכויות בשיח האחריות מבטיח שהאליטה המנהיגה את המדינה והחברה תידרש להבטיח את הזכויות של כלל הקבוצות, באיזון מידתי ביניהן, כחלק מאחריותה המנהיגותית.
