הזעם הציבורי על החברה החרדית מובן. בזמן שרוב המדינה כבר הבינה את גודל השעה ואת רצינותה האיומה של המגפה, ברשת הסתובבו סרטונים של גדולי הדור, מורים לתלמידיהם להמשיך לשים את נפשם ונפש שכניהם בכפם. בזמן שבתי ספר נסגרו, החיידרים המשיכו להיות מלאים בתלמידים. בזמן שאוניברסיטאות עברו ללמידה מקוונת, בתי המדרש של הישיבות היו גדושים בלומדים. ההשלכות הכואבות שאנחנו עדים להן עכשיו הן תוצאה ישירה של מנטליות בעייתית בלשון המעטה, שמלווה את החברה הזאת כמעט מיום היווסדה.
בתקשורת וברשתות העלו בימים האחרונים רעיון: החרדים אינם ראויים למכונות הנשמה ולא לאותו טיפול לו זכאים אחרים במדינה, כי הם הפרו את הכללים. ובכן, גם אם אין שום היתכנות לכך, השיח בנושא מחריד. אבל גם מלמד הרבה. הקלות שבה מסוגלים אנשים מסוימים לגזור את מותם של אלפים ורבבות נובעת במידה רבה מאותו אינסטינקט שאפשר לאנשי הפלג הירושלמי לצאת במאות ללוויה בניגוד לשכל הישר ולחוק: נטישת השכל הישר לטובת דחף רדוד, תחושה אמפתית עזה שמובילה את המעשה.
הנפילה למחוזות חברתיים בסגנון "בעל זבוב" מובנת. משבר של ממש, שהחברה לא ראתה כמותו עשרות אם לא מאות שנים, מתרחש לנגד עינינו. התחושה היא שמלאך מוות בלתי נראה מאיים לקטול אותנו או את בני משפחתנו וחברינו. מקורות מזון ומצרכים שפעם נראו בלתי נגמרים מדליקים אצלנו פתאום אינסטינקטים פרימיטיביים, ואנחנו נאבקים על כל ביצה וכל ליטר חלב. הנדחפים בסופר פועלים לפי תוכנה מנטלית שהותקנה אצל כולנו מלידה אך לא היה בה שימוש עד היום. מפרי הבידוד בסך הכול משוועים לרוגע או נורמליות או חום, או פשוט מסרבים לקבל עליהם את הדין. והחורצים את גורלה של חברה שלמה מפעילים שיקולים דומים למלחים שעמדו על סיפון הטיטניק.
כל ההתנהגויות האלו מובנות, אך הן גם הדרך הבטוחה לאבדון. בניגוד לתחושה שמהדהדת בכל מקום, האויב שלנו במלחמה הזאת הוא לא נגיף בלתי נראה – האויב שלנו הוא טבע האדם. הטיפול בקורונה לא מורכב במיוחד: בידוד, טריאז', השקעת משאבים גדולים יותר בטיפול רפואי ובה בעת ניסיונות למציאת תרופה. כל עוד החברה מקיימת את הצד שלה, היא אמורה לצלוח משבר כזה ללא נזק. אבל עלינו להשתיק את איש תקופת האבן שהתעורר מתרדמתו הארוכה, ודורש שנפעל בהתאם להוראותיו במקום למה שאומרים בר־סימן־טוב או נתניהו על המסך הקטן.
יהיה זמן לתגובות רגשיות. יהיה זמן ל"אמרנו לכם" ויהיה זמן לחשבון נפש. יהיה זמן לכתבות דרמטיות שישודרו ויודפסו על המחדלים הגדולים שהובילו לכך שרשימת היישובים שבהם שיעור ההדבקה הוא הגבוה ביותר גדושה במגזר מסוים. הביקורת תהיה מוצדקת בחלקה ומוגזמת בחלקה, כפי שבדרך כלל קורה במצבים כאלו, אבל היא גם בלתי נמנעת, חלק נורמלי משינויים חברתיים שכל מדינה עוברת.
אבל כרגע אין לנו לוקסוס ל"אמרנו לכם", ואין להם זמן לחשבון נפש. המתגוררים בבני־ברק, בבית־שמש ובמאה־שערים הם אזרחים ישראלים לא פחות מקשיש בפתח־תקווה או מצעירה בנצרת. רובם הגדול שמרו ככל הנראה על הנחיות משרד הבריאות כמיטב יכולתם, וכולם חלק מהמרקם הישראלי הגדול. הם בצרה. הם משוועים לעזרה. ואנחנו נפשע אם לא נעניק להם את מרבית הסיוע ומרבית התמיכה שביכולתנו לספק. מעשיהם והצהרותיהם של מנהיגי הקהילה ואחדים (או אפילו רבים) מחבריה לא אמורים לקבוע את גורלה של כולה, ולא מפחיתים מחובתנו המוסרית והדתית לעזור לאזרחי ישראל ולהגן עליהם.
