אני בני ברקית גאה! גאה אבל גם כאובה, דומעת.
בימים האחרונים מתארים אותי ואת הילדים שלי כמפירי חוק, כפצצה מתקתקת.
אבל הילדים שלי, בדיוק כמו שלכם, לא ראו את אור השמש מבחוץ כבר קרוב לחודש. מהיום שבו נסגרו מוסדות הלימוד בכל הארץ, אני יושבת עם ילדיי בבית. מי שמכיר אותי ויודע במה אני עוסקת, יכול להבין כמה קשה להמשיך לעזור להציל חיים באמצעות העבודה מהבית, לתקתק עבודה כששלושה ילדים קטנים מתרוצצים סביבי. זאת משימה קשה וממש לא פשוטה. אבל מוצאים פתרונות. עובדים בלילה ומתפקדים כגננת ביום, הכל כדי להקפיד על הכללים ולשמור שאף אחד לא ייצא מהבית.
אבא שלי, בן 64, הוא סוכרתי ומודע היטב לסיכון שבו הוא נמצא. כבר קרוב לחודש שהוא לא התפלל במניין, למרות שהוא נמצא באבל על אמו וחייב בשנה הראשונה לומר קדיש יתום. רב פסק לו שלא ייצא. לפני שבועיים הhיתה לו גם ברית של נין (נין שני בסה"כ, רק תדמיינו את ההתרגשות…). הברית היhתה בהשתתפות 10 אנשים, והוא לא השתתף – כדי לא להפר את הכללים!!
השנה בליל הסדר הוריי, אני, אחיותיי שגרות בבני ברק, כל אחת מאיתנו תשב בביתה עם משפחתה הגרעינית בלבד, בדיוק כמו כל עם ישראל, העיקר שלא נפר את הכללים. אז איך בדיוק הפכנו כולנו להיות רק "פורעים ומפרי חוק"?
למה כשאני נכנסת לאתר חדשות מוביל אני רואה תמונה של התקהלות חרדים בבני ברק ואז מזהה שבית המרקחת מול הבית שלי צולם מזווית שמראה התגודדות אנשים במקום לא ברור ולא מראה את מה שקורה בפועל? אנשים שעומדים בתור לבית המרקחת, מרחק 2 מטר אחד מהשני? למה להציג סתם התגודדות המונית?
למה מסבירים לי שאדם חרדי לא יכול להגיע לחדר מיון רגיל בבית חולים מבלי שיופנה מיד למיון קורונה – גם אם לבן שלו רק נפתח הסנטר והוא צריך דחוף הדבקה?
למה אני צריכה לשמוע סיפור מטלטל על חולה אונקולוגי חרדי שבית החולים מונע ממנו לקבל טיפול דחוף וחיוני בלי שיביא איתו אישור על תשובה שלילית לבדיקת קורונה? איך בדיוק אמורה המשפחה לבדה להשיג אישור כזה בכוחות עצמה תוך שהיא מתנהלת עם קשיים רבים כל כך?
הקורונה הזאת תעבור, אבל העם שלנו יישאר. אז כרגע, אני כאובה ודומעת. ומה שנותר לי, זה לשבת ולתהות בעצב ובדאגה מה יקרה בעוד חודשיים?
האם כשהבת שלי תצטרך ניתוח כפתורים ב"אסותא" ימשיכו להתייחס אליה כאל מצורעת? האם כשאצטרך טכנאי לתיקון מכונת הכביסה יהיה מי שיסכים לבוא? (השבוע, אם שאלתם, לא היה). האם כשהבן החרדי המדהים שלי ירצה לנסוע בחופש לאיזה אתר או אטרקציה, יקבלו אותו בחיוך זהה לילד אחר מכל מקום אחר בארץ?
בסוף אנחנו אחים: עם אחד, גרים בארץ אחת. אחים רבים הרבה (כולנו חווים את זה עכשיו), זה חלק מקשר דם. אבל אחים גם דואגים, אחים נלחמים אחד בשביל השני, אחד לא יוכל לראות את השני מדמם, להישאר אדיש וגם לפגוע.
אני מבקשת, גם אנחנו בני אדם. שומרי חוק, תורמים לחברה, אנשים עם רגשות שדואגים ואוהבים את בני משפחותינו בדיוק כמו כל אחד אחר.
תחשבו על הבני ברקי היחיד שאתם מכירים, תרימו אליו טלפון, תכתבו לו בווטצאספ, תשאלו אותו איך אתם יכולים לסייע. (אחת מדהימה כזאת כתבה לי בשישי, לא הייתי צריכה כלום, אבל קיבלתי מלא כח!)
אהבת חינם. זה התפקיד של כולנו.
