חיצי התסכול של הרשתות החברתיות הופנו השבוע לאדם אחד באופן נוקב וחריף. לא נתניהו או ליצמן בגלל אופן ניהול משבר הקורונה, לא בכירי משרד הבריאות בגלל הבדיקות ומדיניות המסכות, גם לא מנהלי בתי החולים בגלל התמגנות הצוותים הרפואיים. הם הופנו לפרופסור אחד שנתן הערכה אופטימית מדי בנוגע למספר המתים הצפוי מהנגיף הקטלני.
מייקל לויט, חתן פרס נובל בכימיה, פרופסור לביולוגיה חישובית בסטנפורד, הוא טיפוס אנליטי. את הפרס קיבל על פיתוח מודלים ממוחשבים להבנת מערכות כימיות מורכבות. כדי להרגיע את חבריו הסינים בשיא התפרצות הקורונה הוא התיישב על הנתונים וזיהה שהמגפה במגמת היחלשות. בהינתן הרקורד שלו בהבנת המספרים שמאחורי תחלואת הקורונה, הוא עלה לשידור ברשת ב' כדי לחוות את דעתו בנוגע למצב בישראל, והכותרת שנחקקה מהריאיון הייתה: "אהיה מאוד מאוד מופתע אם ימותו בישראל יותר מעשרה אנשים".
מהרגע שמניין הנפטרים בארץ חצה את ה־10, חיצי הלעג החלו להישלח בלויט. הרשתות החברתיות מלאות בתגובות מזלזלות בפרופסור ובתחזיותיו המנותקות. לויט ניסה להסביר את עצמו ולטעון שהנפטרים הישראלים היו ברובם אנשים מבוגרים עם מחלות רקע רבות ושאנחנו הולכים לצלוח את המשבר הזה בהצלחה, ובתום ההסבר הזה הלעג כבר הפך לזעם. רבים רבים כעסו על שהאיש ממשיך לקבל במה ולהשמיע את תחזיותיו.
פרופסור לויט הוא אינו היחיד שמשמיע הערכות בימים האלה. השונות שלו היא בכך שהוא משמיע הערכות אופטימיות. בזירות הכי מרכזיות אנחנו שומעים מדי ערב תחזיות אימים. הנה למשל פרופ' גבי ברבש העריך במהדורה המרכזית של חדשות 12 שעד סוף חודש מארס יהיו כאן 10,000 חולי קורונה מאובחנים. זאת הייתה הערכה שגויה. ב31.3 היו בישראל 4,831 חולים מאובחנים, פחות ממחצית מהערכתו. הוא ממשיך לשבת בקביעות באולפן בלי שאיש מבקש לבטל את הופעותיו.
לויט לעומתו הודה בטעות. אמנם ההודאה בטעות כללה הבחנה בלתי נעימה לאוזן בין מוות של אדם מבוגר לזה של אדם צעיר (והסביר שכך ראוי להתייחס לזה "מבחינה כלכלית"), אבל אמר "טעיתי". הוא עדכן את תחזיתו ל־200 נפטרים ישראלים והוסיף ודבק בקריאה אופטימית של המספרים.
וכאן נשאלת השאלה: למה? למה אנחנו חיים בשלום עם תחזית כושלת בדבר תחלואה המונית ומקרי תמותה רבים אבל לא מוכנים לסלוח למי שניתח את המצב באופן אופטימי מדי? המשפט "אהיה מופתע אם ימותו בישראל יותר מעשרה אנשים", לא היה העיקר, אלא ההסתכלות של לויט על קצב העלייה במספר החולים, שנמצא בירידה. וכן, אפשר בהחלט לקרוא כך את המציאות. לעומת זאת, כאשר בישיבה שמקבלים בה החלטות הרות גורל על שגרת החיים של כולנו ראש הממשלה אומר שייתכן שעד סוף אפריל ימותו כ־10,000 ישראלים, הדבר אינו מעורר תגובות זועמות. בעת כתיבת שורות אלה מניין הנפטרים עומד על 34, וצריכה להתרחש קטסטרופה קיצונית במיוחד כדי שהתרחיש שהציג נתניהו יתממש. האם מישהו יבוא חשבון עם ראש הממשלה אם בעזרת השם נצלח את חודש אפריל בהצלחה?
מי משפיע לרעה על חיינו כאן – מהלכי האימים או האופטימיסטיים? מה מזיק יותר לציבור הישראלי?
ההקפדה על ההנחיות היא קריטית. אבל האסטרטגיה של הצגת תרחישי אימים כדי להכריח את הציבור המבוהל להישמע להנחיות היא אסונית. פאניקה היא תוכנית עבודה איומה.
מיליוני ישראלים יושבים בבית, רבים מהם בלי פרנסה, ומתבשרים בטלוויזיה שרבים מהם ימותו. קשישים עריריים ששומעים על האפוקליפסה המתקרבת עלולים למות מפחד לפני שהקורונה תכריע אותם. האם לא מגיע לציבור לשמוע שיש גם אפשרות אחרת? שיכול להיות, בסבירות כלשהי, שנהיה בסדר? אני חס וחלילה לא רוצה להבהיל את הציבור, וסליחה שאני אומר את זה בבוטות כזאת, אבל אשכרה יש סיכוי לא רע שיהיה בסדר. שנעבור את זה בשלום, ועם כמה שפחות נפטרים.
זה מתקשר גם לתוכנית היציאה מהמשבר, שהממשלה מסרבת בינתיים לפרסם. בריאיון ברדיו הבליע מנכ"ל משרד הבריאות את הערכתו שגם אחרי הפסח הילדים לא יחזרו למוסדות החינוך, ושאין לו מושג מתי זה יקרה. אזרחי ישראל צריכים לדעת שיש אופק, תאריך שבו סביר שהחיים יחזרו לשגרה, גם אם היא לא תהיה השגרה שהכירו. חשוב להשמיע לכולנו – לפי מילותיו של יענקל'ה רוטבליט – ש"תכף זה יעבור, תכף ידליקו אור", כי מתישהו זה יקרה. אם לא תכף, אז קצת אחר כך.
קריטי ודרמטי לשמור על ההנחיות. קריטי ודרמטי לא פחות גם לתת תקווה.
אסף ליברמן הוא עיתונאי "כאן" תאגיד השידור הציבורי
