מתוך המסכות והכפפות של הקורונה ושל הניקיונות לפסח יוצאת בשורה גדולה. לקח גדול. אין כאן שום דבר חדש: ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כידוע, אבל דור חדש נולד, ודור חדש מחכים, ודור חדש סופג את מוסר ההשכל – לדעת טוב ורע.
ספינת המדבר הגדולה של עם ישראל יוצאת ממצרים. יחד עם השמחה הגדולה על הגאולה, לרובם מתהפכת הבטן: משהו חדש מתחיל, משהו יפה ומלא הוד, ובה בעת גם מפחיד מאוד. והנה הים, והנה המצרים, והרעש וההמולה ופחד המוות מכל העברים, ואל לא מוכר, ומנהיג חדש, ולמה לעזאזל יצאנו להרפתקה הזאת. טירוף.
וכדי להעצים את הדרמה (שבשעתה בטח נדמתה כתחילתה של טרגדיה איומה), הים נחצה, אנחנו עוברים, קתרזיס אדיר, ואז האדרנלין נרגע ומתחילים ללכת. מה שנקרא: החיים עצמם. שלושה ימים של החיים עצמם האלה, ואנחנו צמאים מאוד. צמאים למים, אבל בעיקר, כעם של עבדים, צמאים לסדר, ולמישהו אחר שייקח אחריות. ואחרי שלושה ימים שבהם הבכי של הילדים כבר הולך וגווע, והדאגה מרקיעה שחקים, השחקים מובילים אותנו למים. והם מרים. או כמו שמשה בר־סימן־טוב אומר: יהיה יותר רע לפני שיהיה טוב. אז יותר רע. ואולי זה סימן טוב.
ואז העם בוכה, משה צועק, השם עושה איזה ניסון והמים מומתקים. והפאנץ' בסיפור הוא "שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו. ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' א־לוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".
אל תנסו לחשב גימטריה, אין כאן הבטחה למערכת חיסונית מנצחת כול, אלא הבטחה למשהו מאוד מסוים: אם תעשו מה שאני מצווה אתכם, ותעברו את התהליך המנטלי שהתורה שלי תעביר אתכם, לא תחלו במחלה שלקיתם בה במצרים, של לפעול כמו עבד, על אוטומט. ארפא אתכם מהעבדות המחשבתית.
והיום, כשאנו מסתכלים על המצר שאנו מצויים בו, אנחנו רואים שההבטחה התמלאה, ובגדול. עדיין יש ספיחים של ערב רב שלא הפנימו, ויש רשע ויש תם־מטומטם, אבל רוב העם כבר שם. הוא רואה הנהגה אחראית, הוא חושב ומחליט, הוא מציית להוראות שיש גאולה בסופן, ולא משנה כמה קשות הן.
העם רואה כמה קשה, כמה המים מרים. הוא יודע שזו תקופה קשה. אבל יש לו חשיבה עצמאית, הוא לא פועל על אוטומט. למרות שחצי מהעם מאס בהנהגה הנוכחית, ואמר את דברו בבירור לפני כמה שבועות, הוא יודע להתאחד מאחוריה בעת משבר, כי היא הכי טובה שיש.
יש כמובן מי שעדיין פועלים בדרך שפעלו בעבר, למרות השינויים במציאות. הם עדיין ממלמלים את המנטרה "הכול בגלל ביבי", וטוענים ברשע שהוא מנצל את הקורונה כדי להמשיך להנהיג את העם, כדי להאדיר את כוחו, לחדור לפרטיות שלנו, להשתמש באמצעים פשיסטים. קוראיי יודעים שאני לא חוסכת את ביקורתי מנתניהו, אבל אני משתדלת שהיא תהיה עניינית. זאת לא ביקורת עניינית, זה "בוט". זה בטח לא מקדם אותנו לסוף טוב.
אם תזפזפו בין מהדורות החדשות תראו את אותו דבר: יש מי שעושים מלאכתם באמונה, באמונה שכולנו באותה סירה, ואם יש בה חורים אז צריך לתקן, לסתום, לבקר את מי שצריך ולפרגן למי שצריך. אבל יש מי שמגדילים את החור. שמוציאים את עצמם מן הכלל. שממשיכים לחשוב כמו עבדים (ודווקא רואים בעצמם בעלי מחשבה חופשית, אף שהם עדיין פועלים על אוטומט), ומבקרים בשביל הביקורת, לא בשביל לתקן.
כשבני ישראל הגיעו למרה הם אמרו פשוט: מה נשתה. ביקורת בונה. לא הייתה התרסה כלפי שמיא, לא האשמה של משה, לא ניסיון לפילוג בעם, להפניית אצבע למגזר אחר, לדמוניזציה שלו. שאלה עניינית. כך מצופה מהעם בשעות משבר, כך מצופה מנבחרי הציבור שלו, כך מצופה מהתקשורת. אם העם אז היה כמו זה של היום, בטח היו מתחמי האוהלים מלאים בנגנים וליצנים, בניידות משמחים, באנשים שמחלקים שוקולדים לצוותים הרפואיים, במתנדבים צעירים שעושים קניות לקשישים, במתנדבי שירות לאומי שמחלקים ביניהם טלפונים של אנשים בודדים ומתקשרים אליהם כדי לבדוק שהכול בסדר. זה עם חופשי, עם שרואה מעל המרירות, שלא שוקע בה, שחושב לבד איך אפשר להמתיק את הגלולה. עם כזה ינצח.
