א.
"שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא", אבל גם הקורונה. לפני שנכנסים לחג פסח 2020, כדאי לעיין בחג אחר, סוכות. וכך נאמר בקיצור שולחן ערוך:
"כשהוא פטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, נקרא הדיוט, ואינו מקבל שכר עליו, ואינו רשאי לברך, משום דהוי ברכה לבטלה. וכשיוצא מן הסוכה בשביל הגשמים, לא יבעט בסוכתו וייצא, אלא ייצא בהכנעה, כעבד, שמזג כוס לרבו, ושפך לו רבו קיתון על פניו", (סימן קלה, יא).
מרתק כמה עקרונות נפלאים ניתן ללמוד מהלכה זו לתקופת הקורונה. לעיתים: "ביטולה הוא קיומה", וכפי האמור בדיני סוכות, כאשר "פטור מן הסוכה", או להבדיל, כאשר יש איסור על קיום תפילה במניין או עריכת ליל סדר ברוב עם, כאשר "סכנתא חמירא מאיסורא" וכו', אזי- העובר על הוראה זו נקרא בלשון המעטה "הדיוט", ולא רק זאת אלא ש- "אינו רשאי לברך"! בנוסף, לא די רק להסתגר בבתים או לצהול לרגל ביטול חובות השגרה, אלא כדאי לעשות חשבון נפש, "בהכנעה, כעבד, שמזג כוס לרבו", ולצערנו, "שפך לו רבו קיתון על פניו".
יחד עם זאת יש לזכור, כי לא רק שביטולה הוא קיומה, אלא בעצם בידוד חברתי זה אנו מקיימים "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", "ואהבת לרעך כמוך", ו-"כבד את אביך ואת אימך".
ב.
ישנו העיקרון ש-"אין מזכירים לאדם עוונותיו הראשונים", כלומר, אין מתזכרים אדם ששב לדרך הטוב את עברו הפחות חיובי (וראוי ליישם זאת בכל התחומים, רוחני, כלכלי, פסיכולוגי, פיזיולוגי, מוסרי ועוד). מאידך, ידוע כי ההגדה של פסח מתחילה בגנאי: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", אם כן, מדוע: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? הרי להזכיר לעם ישראל את התקופה בה היינו עבדים שבורי רוח ובמ"ט שערי טומאה, זה לא כזה נחמד וחגיגי, אם כן מדוע בכל זאת פותחת ההגדה בצורה זו?
מסכת עבודה זרה מציינת "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". כמובן שיש דיון נרחב במשמעות הדברים, אך לעניינינו נבקש ללמוד עיקרון נפשי חשוב: עם ישראל נמצא ברגע המכונן שלו, למרגלות הר סיני, סמוך למעמד מתן תורה, במפגש הרוחני האיכותי ביותר עם בוראו…והנה, בני ישראל, הנבוכים ונטולי הוודאות לאור התבוששות משה מלהגיע, חוטאים בעגל. השאלה כיצד בכלל בחרו באופציה זו היא עניין למקום אחר, אך הגמרא מציינת עיקרון פסיכולוגי חשוב: עובדתית, גם ממצב עגום שכזה ניתן לקום, לתקן ולהתקדם! גם עם ישראל שחטא ברגע הקריטי של חייו הרוחניים, עדיין דלתות תשובה אינן ננעלות בפניו, יש אפשרות לשפר, להשתדרג, לחזור למוטב ואף יותר.
מכאן ניתן לבאר מדוע חרף הכלל המוסרי והנימוסי שלא להזכיר לאדם את עוונותיו הראשונים, בכל זאת פותחת ההגדה של פסח בגנאי ובסיפורי העבדות והחולשה של בני ישראל במצרים: ללמדנו ו-"ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", שתמיד אפשר לתקן, ומכל מצב אפשר לעלות ואף להתעלות! או במילותיו המדויקות של המשורר: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". מכאן גם ברור מדוע "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", שכן ככל שנספר לעצמנו אודות המהלך ההיסטורי, הפסיכולוגי, והרוחני המעיד על אפשרות התיקון, כך גם יתגברו בנו הכוחות הנפשיים, ותתחדד המחשבה, כי אכן "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כל המספר ביציאת מצרים מחזק ומטמיע בתוכו את פוטנציאל ההשתפרות, ו-"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" ומן התקווה, שהכל יהיה בסדר. "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן", וסיפור יציאת מצרים מוכיח לנו שתמיד אפשר להשתבח, להשתדרג, לשוב לדרך הישר, ויתרה מכך: ליצור בתוכנו "מחשבה יוצרת מציאות", כי יכול נוכל לה !
ג.
סיפור יציאת מצרים מנכיח לנו את הצורך "לצאת מן המיצרים". לכל אחד יש את מיצריו שלו. ישנם מיצרים רבים, ישנם מוחשיים, וישנם כאלה שכלל אינם תלויים בנו. ובכל זאת, חובה מיוחדת עלינו לצאת מן המיצרים שאנו "בונים" לעצמנו: מיצרים מרסקי תקווה. גישות אקזיסטנציאליסטיות רבות טענו שאין תקווה בחיים, שאין למה לצפות, ושצריך להסתדר עם מה שיש. באורח פלא, יש גם גישות מדעיות שכאלה, שהדבר היחיד שהן מאמינות בו הוא האמפירי, רק מה שכבר עבר בדיקה, משהו שהוא מדיד ונמדד, וכעת הוא חלק מ- "העבר", עליו ניתן לדבר בביטחון ובוודאות כיוון שהוא חתום וברור. באופן דומה, באמצעות העבר מודד המדע את העתיד, יש הקוראים לזה סטטיסטיקה או חיזוי (על סמך העבר. הפילוסוף דיויד יום כבל על כך). בגישה זו אין תקווה לשינוי מפתיע לטובה, וחבל. אומנם, אפשר להיות פסימי, אך לשם מה זה טוב?!
ד.
לאחר בדיקת חמץ נוהגים לומר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, לבטיל, ולהוי הפקר כעפרא דארעא". החמץ שיש ברשותנו ואנו לא רואים אותו, הוא בדיוק אותו חמץ רוחני: אותם מיצרים החוסמים את אור התקווה, אותה פסימיות הראויה לביעור, אף אם אנו לא רואים אותה או לא מודעים אליה. צריכים אנו לקבל על עצמנו לבטל את השליליות, להפוך את הפסימיות והחמץ הנפשי לעפר הארץ, לבטל אותו ! (מבחינה טיפולית יש חמץ, או שמא חמוציות כל כך שלילית שדינה אחד: לבער ולהתבטל. ויש חמץ, אותו יש לבאר, ועל ידי כך לבער). בעניין זה מחדשת לנו ההלכה רעיון פסיכולוגי נפלא: "ועיקר הביטול הוא בלב, שיגמור בליבו, שכל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כמו עפר וכדבר שאין בו צורך כלל", (קשו"ע, קיא, י). חמוציות, פסימיות וגם מיצרים, אומנם "מסייעים" לנו בחיים לפעמים. חלקם מבוססים על ההנחה כי אם אין למה לצפות אין ממה להתאכזב, או כמו במקרה של בני ישראל אשר העדיפו את הוודאות של העבדות על פני אפשרות החופש והחירות הבלתי אמפירית. אך לא זו חייבת להיות הדרך. ההלכה בדבר ביעור חמץ נותנת לנו את הצעד הראשון והחשוב ביותר בשלילת השלילה: "עיקר הביטול הוא בלב". ניתן לבחור בדרך אחרת. ניתן ורצוי לבנות את החיים על שמחה ועל תקווה ועל – הכלטובה.
פרופסור ליבוביץ (ונניח בצד את המשמעות המטאפיזית של כוונותיו) טען ש-'המשיח יבוא', הוא תמיד: "יבוא". כלומר, ובשפה דקדוקית: המשיח מצוי בעתיד מתמשך, "יבוא", בעתיד המתעתד, שתמיד מצוי – אי שם בעתיד. אך גם לדידו, יש למה לצפות. יש עתיד שיבוא. הרב קוק משתמש בטרמינולוגיה קצת שונה. הרב קוק סובר שהתקווה מתהווה, שהמציאות מתבסמת, העולם משתדרג, יש מציאות של "תקווה נצחית", ואפשר לפתח באופן ממשי "תקווה בעתיד". אורו של העתיד זורח ומאיר לטובה כבר כעת על הוויתינו. גישה זו של תקווה נלמדת גם מעצם סיפור יציאת מצרים. ממצרים נגאלנו, ולמדנו על אפשרות הגאולה: חובה עלינו לגאול עצמנו גם מהמיצרים שלנו. ואפשר. אפשר לתקן. יש תקווה ! וכדברי הרב קוק: "וכאור בוקר יזרח שמש לפניו, ובוקר חדש, ניחומים ותקוות חדשות ממקור הישועה לפניו יצמחו, ובושת עלומיו ישכח, וחרפת אלמנותיו לא יזכר עוד, כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו". חג חירות שמח!
