איך יודעים שבא אביב? שואלת דתיה בן־דור בשירה האלמותי. "מסתכלים סביב סביב", היא עונה, ואז נותנת בו סימנים – אם רואים שאין עוד בוץ בשבילים. אם רואים שנעלמו המעילים. אם רואים פרג וגם חרצית. אבל ברחוב הבני־ברקי שבו גדלתי לא היו פרגים וחרציות, ובכל זאת ידענו שבא אביב. זיהינו אותו מדי שנה לפי מכת הנמלים האיומה שהייתה תוקפת את השכונה.
הייתי ילדה קטנה בעולם של מבוגרים שעסוקים בניקיונות, ויום אחד הבת של השכנים דפקה בדלת ואמרה: "צאי החוצה, יש נמלים מעולות, את באה לעשות מלכודת בורזל?"
"מה זה בורזל?" שאלתי, והיא ענתה – "חכי בסבלנות". יצאנו לגינה של אחד הבניינים והתבוננו מקרוב בחלקת חול. "את רואה את החורים הקטנים האלה?" היא אמרה, "זה הבית של הבורזל. עכשיו אני מכניסה לשם נמלה ובואי תראי מה קורה".
זה היה מחזה נורא. הנמלה פרפרה בתוך השקע הקטן, כולה מבוהלת, וניסתה לטפס למעלה כדי להיחלץ ממנו. אבל היא לא הספיקה. אחרי שניות ספורות בקעה מתוך הבור תולעת ופשוט טרפה אותה. השכנה אספה את הבורזל בידיה, אבל כמובן לא הסתפקה באחד. היא החלה להכניס עוד ועוד נמלים לשקעים שבאדמה, עד שידה התמלאה בתולעים. עמדתי שם ובהיתי בה משסה את הנמלים בבורזלים למותם המר, ולא אמרתי מילה. עד היום, כשאני נזכרת ברגע הזה, אני שואלת את עצמי איפה הייתי. למה לא עצרתי את טבח הנמלים?
בדקתי השבוע בגוגל. אין חיה כזאת, בורזל. יש מצב שהשכנה בכלל המציאה להם את השם. או שאולי התולעים האלו קיימות רק בבני־ברק, וצריך להכריז עליהן כעל חיה נכחדת. אני יכולה כמובן לזקוף לטובתי שהייתי ילדה קטנה וסקרנית שלא מבינה, אבל מאז הנהגתי לי תיקון בבית – אני לא הורגת נמלים. בדרך כלל מטאטאת אותן החוצה. פעם אפילו הקדשתי עשר דקות לחילוץ זבוב שנתקע בבית במנורה. קשה לי לראות חיות סובלות, ומבחינתי דין זבוב כדין כלב.
והייתה בבני־ברק עוד דרך לדעת שבא אביב. למעשה חשבתי שהוא מגיע בט"ו בשבט, כי זה הזמן המשוער שבו אמי הייתה מתחילה לנקות לפסח. אצלנו פסח היה עסק רציני. חוץ מלשחוט את הפרה, אמא בישלה ועשתה הכול בעצמה, ולא סמכה על ההכשר של אף אחד. ערב אחד, שנייה לפני בדיקת חמץ, אמא ביקשה ממני לוודא שוב שהמקפיא ריק מלחם. לא היה לי כוח לגשת, אז אמרתי לה שבדקתי והכול בסדר.
פסח נכנס, ואיתו ליל הסדר והמצות וכל הווג'ראס. ביום שאחרי יצאנו למסע בתנועת הנוער. ניגשתי למקפיא להוציא את הבקבוק שהקפאתי, ופתאום ראיתי שקית חשודה מבצבצת מתוכו וחשכו עיניי – זה היה לחם פרוס. ככה, שוכב לו בנחת, באמצע הפסח.
הסתכלתי על אמא מעבירה מטלית על השולחן וחיכיתי שתלך משם. כבר חודשיים היא מסתערת על הבית, לא מוותרת לעצמה עד אחרון הפירורים. אין מצב שאני מצערת אותה ככה עכשיו. וקיבלתי החלטה – היא לא תדע לעולם. אספתי את כיכר הלחם לתוך התיק שלי ויצאתי למסע.
יושבת לה ילדה באוטובוס עם כיכר לחם עצומה בתיק ורועדת מפחד. מה אם יגלו? מה יחשבו עליי? בכל פעם ניסיתי למצוא איזה פח לזרוק אותה לתוכו, אבל לא הצלחתי להיות רגע אחד לבד. גם ידעתי שחמץ לא מספיק לזרוק. צריך לשרוף. איפה לעזאזל שורפים עכשיו כיכר לחם באמצע פסח?
הערב ירד על הצפון, ואנחנו התארגנו לשינה בבית ספר במנחמיה. כיכר הלחם עדיין הייתה איתי, והחלטתי שהלילה אני נפטרת ממנה. חיכיתי שכולם יירדמו ואז יצאתי מהמתחם לכיוון השדות. לפתע עצר אותי השומר הדרוזי שעמד בכניסה ואמר: "ילדה, לאן את הולכת?"
זהו, לא יכולתי יותר. פשוט התפרקתי ובכיתי. סיפרתי לו על כיכר הלחם שתקועה לי בתוך התיק כבר יום שלם, ואיך אני רק רוצה לשרוף אותה ולסיים עם זה כבר. השומר הסתכל עליי בעיניים עייפות ואמר: "איזה קטע, תמיד רציתי לחגוג את הפסח של היהודים. בואי איתי". וכך, באישון לילה, צעדנו שנינו לעבר השדות, גבר דרוזי וילדה קטנה ומבוהלת. הוא שלף מצית והחל לשרוף את כיכר הלחם. אחר כך הוציא בקבוק בירה ואמר: "חג שמח, יהודייה!"
ואם תשאלו אותי מה זה פסח בשבילי, אומר שהחג הזה מתקשר אצלי דווקא לחמלה. חמלה על נמלה שנטרפה על ידי בורזל. חמלה על אמא שכל כך רצתה לקיים את החג כהלכתו. ובימי הקורונה גם חמלה על כל האנשים הבודדים, על הורינו שיחגגו את החג בגפם, על חבריי הרווקים שבשבילם פסח הוא כל שנה תזכורת ללבד שלהם.
עמדנו שם שנינו מול הכיכר החרוכה – אני, הדרוזי ובקבוק הבירה שלו – ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התלבטתי אם לספר לו שבירה זה חמץ, והחלטתי לחמול עליו ולוותר. אל תשאלו אותי למה, אבל היה זה הפסח הכי פסח שחגגתי מעודי.

