לפני 88 שנה, ב-16 בפברואר 1930, קבע לראשונה בית הדין העליון, כי "אשה רשאית להיות עורך דין בארץ ישראל". מאחורי קביעה זו עומדת אישה אחת, פורצת דרך, שהצליחה להוכיח בבית המשפט את הטענה הפמיניסטית הפשוטה – נשים הן בנות אדם. עיתון הארץ פרסם אז את המקרה: רוזה גינצברג, נכדתו של אשר גינצברג (אחד העם), שהשלימה את התואר במשפטים בפריז כבר ב-1913 ועלתה ארצה ב-1922, ביקשה לקבל רישיון עורך-דין מקומי, ונאבקה 8 שנים נגד שלטונות המנדט הבריטי עד שהשיגה את מבוקשה. הטיעונים שהושמעו נגדה מצד הרשויות כללו טענה שבחוק הקובע מי יוסמך לשמש כעורך דין, המילה ״אדם״ (person) מופיעה במשמעות של ״גבר״, כלומר שאישה אינה נחשבת ל"אדם" ולכן אינה רשאית לשמש כעורכת דין.
לאחר ניצחונה של גינצבורג ועד להכרזת עצמאותה של מדינת ישראל הוסמכו רק עוד 49 עורכות דין. אחת מהן, מרים בן-פורת, הפכה לשופטת הראשונה בבית המשפט העליון, 29 שנים לאחר היווסדו. מאז ועד היום, שינתה מערכת המשפט בישראל את פניה מבחינה מגדרית – נשים מהוות רוב בקרב מסיימי בחינות לשכת עורכי הדין, ורוב עובדות משרד המשפטים, הפרקליטות והסנגוריה הציבורית.
בראש מערכת המשפט שלנו עומדות שלוש נשים: נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שרת המשפטים איילת שקד ומנכ"לית משרדה, עו"ד אמי פלמור. נשים אף מהוות את מרבית השופטות בישראל (51% לעומת 49% גברים). אך בעוד הן מהוות רוב בקרב השופטים בערכאות הנמוכות – שלום, עבודה ותעבורה, ייצוגן הולך ופוחת בערכאות הגבוהות: נשים הן 44% מקרב שופטי בתי המשפט המחוזיים ורק 27% מקרב שופטי ביהמ"ש העליון. מדובר במגמה שלא צפויה להשתנות מעצמה, כי כפי שקורה במוקדי כוח נוספים בישראל, בית המשפט העליון, פסגת המערכת המשפטית, נותר מוסד גברי. בכל שנותיו כיהנו בו 11 שופטות בלבד. אפילו כיום, אחרי שכיהנו שלוש נשיאות בבית המשפט העליון, ישנן רק 4 שופטות עליונות מתוך 15 שופטים מכהנים.
אנחנו בשדולת הנשים יודעות שיש מה לעשות כדי לשנות את המצב. לו באמת היו רוצים בכך חברי הוועדה למינוי שופטים, לא היו מאתרים רק 5 נשים מתוך 25 לרשימת המועמדים הסופית למינוי לבית המשפט העליון, אלא לפחות מחצית מהרשימה. גם מינוי של 2 נשים לבית המשפט העליון בסבב הנוכחי לא ישיג את הייצוג השוויוני המיוחל בבית המשפט העליון, אך צריך להתחיל ולצעוד בכיוון הזה, ויפה שעה אחת קודם.
האם אין כיום משפטניות ראויות לכהן כשופטות עליונות בישראל? אין מחלוקת שיש נשים משפטניות מהשורה הראשונה שמבחינה מקצועית ראויות לכהן בעליון. אבל המינויים מייצגים אינטרסים, ושם הנשים שוות פחות. כפי שד"ר רוני הלפרן אומרת: לא מדובר בהעדפה מתקנת, אלא בתיקון העדפות. אנחנו דורשות שהוועדה למינוי שופטים תבחר בנשים ראויות, כי הן ראויות, ואין סיבה מקצועית להעדיף גבר על פניהן.
רק ייצוג אמיתי במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות יסמן באופן ברור את שנדרש, ויהפוך את הייצוג השוויוני לנורמה בסיסית. אנחנו כבר יודעות ויודעים שייצוג שוויוני הוא לא רק שוויון הזדמנויות מהותי וממשי לנשים, אלא הוא גם חשוב ברמה הסמלית. שכל ילדה, נערה ואישה בישראל יוכלו לשאת עיניהן למוסדות המרכזיים בדמוקרטיה הישראלית, למצוא שם מודלים לחיקוי והשראה ולדמיין את עצמן יום אחד בנעליהן, לא כקוריוז, אלא כאפשרות ריאלית ונורמטיבית.
עברו כמעט 90 שנה מאז הוסמכה עורכת הדין הראשונה במחוזותינו. כמעט 30 שנים נדרשו למערכת המשפט הישראלית למנות שופטת ראשונה לבית המשפט העליון. למעלה מ-30 שנים נוספות עברו מאז מינויה של השופטת העליונה הראשונה, אך הוועדה למינוי שופטים טרם רואה לנכון לפעול ברצינות לייצוג שווה לנשים וגברים בבית המשפט העליון, ולא מטעמים מקצועיים.
המאמר נכתב בתגובה לטור של אורלי גולדקלנג שטענה כי אין למנות שופטות רק בגלל אפליה מתקנת
