הבידוד הכפוי עלינו משמש תפאורה מצוינת לליל הסדר. הרי גם בני ישראל במצרים הצטוו על בידוד: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר", וכך ניצלו מהינגף ביד המשחית. לכן, למרות כל ההבדלים מהרגלינו המסורתיים, ליל הסדר שנחגוג השנה, איש איש בביתו עם משפחתו הגרעינית, יהיה דווקא ליל שימורים אותנטי מאוד.
אחד הדברים המדאיגים מצד נביאי השקר של פתרונות לקורונה, הוא התעלמותם מאחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהשוואה בין מדינות: ההבדל התרבותי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בציות להוראות הממשלה ובשמירה העצמית על ריחוק חברתי והיגיינה.
אפשר לנסות מפה ועד פסח הבא להשוות בינינו לבין קוריאה הדרומית או גרמניה במונחי צעדי מדיניות בלבד. זה לא יועיל, מפני שאי אפשר להזניח את התרבות. למשל, בקוריאה הדרומית נקטו צעדים מחמירים משלנו מלכתחילה, כמו סגירת בתי הספר והגנים וצעדי בידוד אזוריים, ועשו בדיקות רבות. אבל האם כאן נעוץ סוד ההצלחה? לא רק. יש להתחשב גם בתגובת הציבור הקוריאני להנחיות, שהייתה מרשימה ומחמירה.
אותו הדבר נכון ביחס לגרמניה, שמלכתחילה עשתה בדיקות רבות, אבל כשהתברר שאין בכך די הכריזה, לפני כשלושה שבועות, על מצב חירום וסגירת בתי הספר וכל החנויות הלא־חיוניות. הצעדים הללו כשלעצמם חשובים, אבל לא פחות מכך הם נועדו לשדר מסר דרמטי לציבור הגרמני, והוא מצידו הפנים את הסכנה והחל להקפיד על ריחוק חברתי.
בסופו של דבר ההתמודדות המוצלחת עם מחלה מידבקת תלויה ברובה בציבור. לוּ היה הציבור הישראלי מקפיד היום כפי שבני ישראל במצרים הקפידו על קורבן פסח, אפשר היה להקל על האיסורים. אמנם, תמיד היינו עם קשה עורף ומתלונן סדרתי. גם כדי לצאת ממצרים דרש העם שלל אותות ומופתים עד שהשתכנע לציית. אך הרי זה פלא, כשהיה מדובר בבידוד ביתי מונע נגף, העם אפילו לא צייץ: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ".
משה ואהרן חשבו שלהם קשה? לוּ היו נתקלים בבני ישראל בגרסה המודרנית – מלאי החשדנות כלפי פוליטיקאים, יהירי תרבות ה"סמוך", מלאי ביטחון השווא ש"לי זה לא יקרה", מפונקי המדינה ומתנותיה – רק אז היו מבינים מהו עם סורר ומורה. והדברים אמורים לא רק בחרדים, אם כי הם מרדנים במיוחד ותנאי חייהם מסכנים אותם יותר מאחרים, אלא בכמעט כל המגזרים בישראל.
מכות מדינה
אי אפשר להשוות את ישראל המודרנית ליציאת מצרים בלי להרהר גם בפערי המנהיגות. תאוות השררה מציבה פרדוקס פוליטי, שכבר אפלטון היטיב לנסחו: "מדינה שמושליה העתידים תאבים לשלטון פחות מכול, בהכרח שתיטב הנהלתה ביותר, ותהא מרוחקת ביותר מריב אחים; וזו שעל מושליה ייאמר היפוכו של דבר זה – יחול בה ההפך". ואמנם משה, ששוב ושוב מפציר להיפטר משליחות ההנהגה שנכפתה עליו, מקיים היטב את הרישא.
מנהיגינו, לעומת זאת, מקיימים את הסיפא. עברנו כבר יותר מחודש מאז הבחירות. השעה שעת משבר לאומי ועולמי, ערים נכנסות לסגר, חיילים מחלקים מזון, אלפי עסקים נסגרים ומאות אלפים הופכים לנתמכי קצבאות. ברור כמעט לכול שכוחות המדינה והעם צריכים לעמוד בשעה זו מאוחדים ותומכים זה בזה. אבל תאוות השררה לא יודעת רחם. נכון לכתיבת שורות אלו עדיין אין ממשלה, וגרוע מכך, לכשתקום, היא תהיה ההפך הגמור מממשלת חירום. מולנו תינשא מפלצת ממשלתית בת עשרות ראשים, עם משרדים מחולקים ומבותרים, שבה כמעט כל ח"כ – שר. זאת לא ממשלת חירום, זאת ממשלת פינוק. כך לא נראית ממשלה של אחריות לאומית בשעת משבר, אלא ממשלת עסקנות וכיבודים.
משבר הקורונה הציף לפחות ארבעה כשלים ישראליים, "מכות מדינה". האחד, כשל המנהיגות הפוליטית. השני, כשל מערכות המדינה; כל עוד השפע עלה והכסף זרם, לא הפסיקו המערכות לגדול ולהתפאר בתפקודן, אך מרגע שהגיע אתגר ממשי, התברר שאנו חיים במדינת פוטיומקין. הכשל השלישי הוא חברתי, של עם מפורד למגזרים מנוכרים. והכשל הרביעי, שבו פתחתי, הוא תרבותי – חוסר היכולת שלנו לציית כהלכה להנחיות מצילות חיים.
הקורונה היא קריאת השכמה אחרי תקופה ארוכה של שלווה ושגשוג. תזכורת למגבלותינו, לסכנה שביהירות, לאיום שבלקיחת הטוב כמובן מאליו, לטרגדיה של הניכור החברתי. גם מבחינה זו חג הפסח השנה יהיה משמעותי מתמיד. יחזקאל קויפמן, חוקר המקרא הדגול, מצא צד משותף למיתולוגיה ולסיפורי חגי הטבע ביהדות, בכך שבשניהם יש "נטייה להנמקה היסטורית". אולם בישראל, מבאר קויפמן, "לבשה הנטייה ההיא צורה מיוחדת: ההנמקה ההיסטורית מאחזת את החגים לא בקורות אלים אלא בקורות העם, שנתגלו בהן נפלאות הא־ל".
אנו מצווים וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בחג הפסח, בגלל אותו פגם אנושי מובנה, שגורם לנו מחד גיסא לייפות את העבר ומאידך גיסא להסתגל במהירות לטוב. קורותינו אמורות להיות מנגנון בקרה עצמית לכך. לא פלא אם כן שקויפמן מצא כאן עוד היבט מעניין: "מופלא הדבר, שדווקא בחגים אלה, שניתן להם טעם היסטורי, אנו מוצאים גם יסוד ידוע של דרמה פולחנית… כי בסדר קורבן הפסח… יש משום ייצוג דרמטי. יש כאן סדרה של פעולות, שאין להן שום תכלית אחרת, אלא לייצג את המאורעות, שקרו בליל פסח מצרים… עורכים 'ליל שימורים', אין איש יוצא מפתח ביתו, אף על פי שאין מה 'לשמור' ואין 'סכנה'".
מדינת ישראל, בחסות הייחוד ההיסטורי של הגלובליזציה בעידן ההגמוניה האמריקנית, הביאה את העם היהודי לשפע ולשגשוג חסרי תקדים. עד כדי כך היה לנו טוב, עד שגם לקחי תולדותינו עומעמו והיטשטשו. השינון והדרמה, שאמורים היו למנוע שאננות וביטחון מופרז, גאוותנות ויוהרה, איבדו את עוקצם. התרגלנו, התפנקנו, התנוונו.
בליל הסדר הזה, היסוד הדרמטי איננו מִשחק. הבידוד אמיתי, יש מה לשמור, ובחוץ אורב הנגף. ממשברים אפשר לצאת מחוזקים, מפני שהם מציפים בבירור את כל קלקלותינו. אלא שהתיקון שיבוא דורש שנפיק, ביושר ובביקורת עצמית, את הלקחים ההיסטוריים הלאומיים של זמננו – ואז גם נקפיד להגיד אותם לבנינו. שיהיה חג שמח ובידוד קל. 
