קשה להישאר אדיש מול המראות שהגיעו מבני־ברק בשבוע החולף. מאז הושמה העיר תחת סגר, באחריות צה"ל והמשטרה, זורמים מראות של ילדות חרדיות שמחלקות חלות לשבת לשוטרים ולחיילים, בחור צעיר בכיפה שחורה מניח בקבוק קולה על גדר אבן בשביל שוטרת מג"ב ותושב העיר מאלתר "פריסה" של עוגות ושתייה לכוחות. בתוך כך, משפחות גדולות סגורות בבית קטן, מקבלות בדמעות את החיילים שדופקים על הדלת כדי להניח מוצרי מזון.
תנ"צ סיגל בר־צבי, ראש חטיבת השיטור במשטרת ישראל, הופיעה השבוע בערוץ 13 והצליחה להעביר תפיסה מורכבת ואנושית על המתרחש בבני־ברק. "אני רואה חברה שיותר קשה לה להבין את ההנחיות האלה ולציית להן, כי תנאי המחיה שלהם שונים לחלוטין מחברה אחרת, כשצפוף, כשפחות מבינים את השפה, כשצריך כל הזמן את התיווך של הרבנים. ובכל זאת, אני הולכת ועוברת בבני־ברק, והלב שלי נחמץ שם, כי הרחובות שקטים לחלוטין. אנשים מעודדים את החיילים ומציעים להם אוכל וכיסא לשבת, ואומרים להם תודה".
תהום פעורה בין האמפתיה של אותה קצינה, שחיה את החיים עצמם יום יום, לבין העיתונאית רינה מצליח שלא הצליחה לעצור את הארס והאטימות כלפי החרדים ב'אולפן שישי' האחרון. מצליח רצתה להגיד שהיא מייחלת למערכת יחסים שונה בין הציבור החרדי למדינה, אבל הצליחה ליפול לכל קלישאה וסטיגמה אפשרית, תוך שהיא עושה סלט בין מיעוט לרוב, בין אז להיום. וכך, במקום להוביל לשינוי שהיא מייחלת לו, היא יצרה את האפקט ההפוך. דבריה הובילו למהומה רבתי כנגדה, ולתגובת־נגד מגוננת על החברה החרדית, כמעט מכל הקצוות. רינה מצליח לא הייתה מעיזה לדבר כך על מיעוטים אחרים בחברה הישראלית, דוגמת ערבים או בדואים. אבל כשחרדים – הכול מותר.
הבד"ץ התיישר
בהחלט יש מה לבקר את החברה החרדית, בעיקר את הנהגתה. צריך לומר את האמת: הנהגת החברה החרדית כשלה בניהול המשבר הזה, והסובלים הישירים מכך הם אנשיה שלה. כרגע מושקעים כוחות מדינתיים אדירים כדי לסייע, להציל, לבלום ולטפל. אבל ראוי שבסוף המשבר תערוך הנהגת הציבור החרדי, הארצית והמקומית, חשבון נפש.
"רק בערב שבת הבנו שזו לא בדיחה, ברגע שהתחילו למות אנשים", העידה רבקי בלאו, אם לשישה ילדים מירושלים, בכתבה של יאיר שרקי. למה היו צריכים להגיע לרגע הזה כדי להבין את גודל האירוע? מה פשר האדישות והשאננות בפני פיקוח נפש? והיכן האחריות של ההנהגה החרדית, זו שזלזלה בהנחיות שהיו יכולות להציל חיים והתוותה את הקו לציבור שלם, היישר אל מצב הדחק שבו הוא נמצא כעת, במצוקה נוראית, ערב חג הפסח?
אני לא מתרגשת מהמיעוט האנרכיסטי שזורק אבנים ומנפץ זגוגיות של רכבי כיבוי או משטרה שבאים לאכוף את החוק בתוככי מאה־שערים. אלה תמיד יהיו, ובכל חברה, ורשויות האכיפה צריכות לטפל בהם ביד חזקה. אני מדברת על המיינסטרים שומר החוק והסדר, שהתעורר מאוחר מדי ומשלם עכשיו מחיר כבד.
קחו לדוגמה את ראש עיריית בני־ברק אברהם רובינשטיין. עם תחילת הדיבורים על סגר הוא הקליט הודעה שבה הכריז כי "בני־ברק היא לא פלנטה אחרת", והלין כי "הפתרון הקל למקבלי ההחלטות הוא להפנות את האש אלינו". סליחה? אפשר לבקר את מדיניות הסגר או לאזן אותה, אבל אי אפשר להתלונן שמפנים אליך את האש, כשאתה נהגת בצורה חסרת אחריות. במקום תיווך של מדיניות משרד הבריאות לתושבי העיר, נקט ראש העיר מדיניות של "יהיה בסדר", תוך זלזול מופגן בהנחיות. הוא עצמו חגג חתונה צפופה והמונית של קרוב משפחה, בתאריך 16 במרץ, יום אחרי שנאסר על התכנסויות של יותר ממניין בני אדם. מספר הנדבקים בקורונה בבני־ברק הרקיע שחקים, וכיום, ערב חג הפסח, הם נמצאים במצוקה אמיתית וגדולה.
גם הרב קנייבסקי – וליתר דיוק נכדו – צריכים לתת דין וחשבון לציבור שלהם וגם למדינה, על זלזול מוחלט ומופגן באזהרות המוחשיות. החל בסרטוני תעמולת בחירות שמבטיחים שמי שיצביע ג' לא יחלה בקורונה, וכלה בהחלטה להמשיך את הלימודים כרגיל, כשכל המדינה עצרה מלכת. מנהל אחד מתלמודי התורה ששעה להוראת הרב, אובחן חולה קורונה והכניס עשרות תלמידים וצוות לבידוד ממושך. "רבּ חיים אמר שתורה מגינה ומצילה, ככה שלא צריך לפחד", ענה הילד המתוק אבי אקרמן בן ה־10 ליאיר שרקי, בתשובה לשאלה למה הלכו לחיידר אם יש קורונה. רב חיים זה הרב קנייבסקי. גם אביו של אבי הפסיק להתפלל במניין רק כשיצאה הוראה ברורה של הרב קנייבסקי. אלה דיני נפשות ממש. הנחיותיו של הרב קנייבסקי כיום כבר מחמירות ותואמות את הנחיות משרד הבריאות, אפילו בד"ץ העדה החרדית פרסם הנחיות מחמירות להיערכות לפסח. אבל זה נעשה מאוחר מאוד.
אלופי העיר
מי שמנהל כיום את מערכת הקורונה בשלוש ערים חרדיות הם גנרלים: האלוף במיל' רוני נומה בבני־ברק, האלוף במיל' יוסי בכר בביתר־עילית ותת־אלוף במיל' גל הירש באלעד. תופעה מרתקת ועדות לזמנים המשונים שאנחנו חיים בהם. בבני־ברק יצרו צוותי החינוך של אוגדה 98 המופקדת על העיר מילון עברית־יידיש. אני לא יודעת עד כמה זה נחוץ במציאות, אבל זה מראה את הכיוון – יצירת חיבור אמיתי, בחיוך, ולא רק ביד ברזל. החרדים הם לא האויב, הקורונה כן.
אולי דווקא החיכוך האנושי הזה בין האוכלוסיות שבדרך כלל לא מתערבבות יהיה מנוף לשינוי. אולי דווקא מקורונה תצמח תקווה ישראלית חדשה. מי יודע.
מה שברור עכשיו, מכל משבר הקורונה, הוא שעוד רגע פסח נגמר. כולם נשמו עמוק והאמינו ש"אחרי החגים זה יעבור", אבל עושה רושם שהקורונה כאן כדי להישאר.
המכה המוקדמת של ממשלת ישראל פתחה את ניהול המערכה הזו בצורה טובה יחסית. אנחנו לא איטליה, לא צרפת ולא ארה"ב. אבל נראה שאת מניית ההתחלה המוצלחת יחסית נתניהו מתחיל לבזבז, ושכרגע המשבר מנהל את ממשלת ישראל במקום שיהיה ההפך. כל זה תוך קרבות אגו מתוקשרים בלתי נגמרים, בזמן שמשפחות אוכלות את חסכונותיהן.
הציבור הישראלי צריך אופק. שיקוף של אסטרטגיית יציאה מהמשבר. זה יכול להיות בידוד אוכלוסיות בסיכון, חלוקה למחוזות ואזורים, הגברה משמעותית של הבדיקות וחזרה מדורגת לשגרת החיים והפרנסה. את האופק הזה חייבת הממשלה לספק לציבור.
שיהיה חג חירות שמח, בבית. 
