האיש המתאים ביותר לסתום את הגולל על השמאל הישראלי ועל מפלגת העבודה הוא עמיר פרץ. אידאולוג לא היה מחסל כך את המפלגה שייסדה את המדינה; אדם עם עקרונות ברזל לא היה מוחק היסטוריה שלמה בשביל תפקיד זניח בממשלה ימנית תחת ראש ממשלה שעומד לדין פלילי; איש של אמת לא היה מוליך שולל עשרות אלפי בוחרים ולא היה בוגד במילים שלו עצמו ומצטרף לבנימין נתניהו, אחרי שנשבע שלא ישב במחיצתו ואפילו לא ינהל איתו משא ומתן. כל אדם טוב, שאינו נוכל, היה קם ומתפטר אחרי שורה של כישלונות מבישים בקלפי ומבלה את שארית שנותיו בפנסיה עסקנית. כל אדם, רק לא פרץ ואנשים מסוגו.
שלום. הוא זגזג בין מפלגות וחצה קווים וגבולות, מהעבודה ל'חיים חדשים' בהסתדרות ולהפך, מהעבודה לעם אחד ולהפך, מהעבודה לתנועה של ציפי לבני ובחזרה. פרץ תמיד איתר הזדמנויות וקפץ עליהן, ועל הדרך האופורטוניסטית הפר הבטחות ברגל גסה. ב־2005 שמעון פרס הוציא את הנשמה כדי להחזיר את פרץ ומפלגתו, עם אחד, למפלגת העבודה, כי רצה לאחד כוחות לקראת הבחירות. מה עשה פרץ? חזר לעבודה, התמודד מול מיטיבו פרס וניצח. מה זה אומר? שום דבר, רק תזכורת לכל מי שמתפלא על פרץ שהודיע בסוף השבוע שהוא מפרק את השותפות עם מרצ, בדרך לממשלת נתניהו.
הבעיטה במרצ, שתכף נחזור אליה, היא עדיין המקרה הקל. הפעם אין בה למזלנו נזק של ממש, רק נבזות לשמה. פרץ עומד להיות שר זוטר בממשלה של 34־36 שרים. לא יהיו לו שם כוח והשפעה, רק מעמד וכבוד כמו שהוא אוהב. אבל ב־2006 היומרנות של פרץ עלתה לנו ביוקר. אנחנו מזכירים תמיד את ההתעקשות של פרץ על פיתוח כיפת ברזל שעוצרת את הטילים מעזה, אבל שוכחים שהמינוי שלו כשר ביטחון בממשלה של חברו הטוב אהוד אולמרט, סיבך את ישראל במלחמת לבנון השנייה ובתוצאותיה. פרץ הלך אז להיות שר ביטחון בלי הרבה מושג ביטחוני או מדיני. הניסיון היחידי שלו היה בתחום יחסי העבודה במשק ובפרוטוקולים של ההסתדרות.
"פרץ כשל כשלא ביקש דיון אידיאולוגי של ממש לפני היציאה למלחמה", כתבו חברי ועדת וינוגרד, שחקרו את מחדלי המלחמה ההיא. "הוא לא נתן תשומת לב של ממש להשלמת חוסר ההתמצאות הברורה שלו בנושאי משרדו. כשל כזה של ציר כה מרכזי החליש ללא ספק את יכולתה של המערכה כולה לתפקד בצורה שקטה, אחראית ומקצועית". בעקבות הכישלונות במלחמה הפסיד פרץ לאהוד ברק את ההנהגה בפריימריז במפלגת העבודה, ומאוחר יותר פינה לו את מקומו במשרד הביטחון.
הזוג המוזר
לאחר בחירות 2009, חזרו הליכוד ובנימין נתניהו לשלטון. שנים לפני החקירות וכתבי האישום, ניסה פרץ לבנות קריירה על ההתנגדות לראש הממשלה. פרץ ביקש גם להציג חזות קשוחה של איש שמאל מובהק, תומך בשתי מדינות ומתנגד לסיפוח. על בסיס התפיסה הזו הוא התמודד בפריימריז לפני בחירות 2013 על ראשות העבודה, אך הפעם הובס בידי שלי יחימוביץ'. פרץ דרש אז כי יחימוביץ' לא תצטרף לממשלת נתניהו. ליחימוביץ' לא הייתה כוונה כזו, אבל פרץ מצא כבר את התחנה האופורטוניסטית הבאה – בתנועה של ציפי לבני, יחד עם מאיר שטרית ועמרם מצנע. בבחירות זכתה התנועה בשישה מנדטים, ופרץ הפך לשר לאיכות הסביבה בממשלה שהקים, ניחשתם נכון, בנימין נתניהו.
פרץ הספיק כמובן לדלג בחזרה למפלגת העבודה, בסיס האם שלו לגיחות מזדמנות, יחד עם לבני במה שנקרא המחנה הציוני. אחרי שהמפלגה של לבני שבקה חיים ונפוצה לכל עבר, נשאר פרץ בעבודה כדי להתמודד שוב על ההנהגה. ב־2017 הוא הפסיד בפריימריז לאבי גבאי, ומנע ממנו להיכנס לממשלת נתניהו בנאומים וראיונות חוצבי להבות. גבאי חושב עד היום שפרץ חתר תחתיו ושבר לו את המנהיגות בתוך המפלגה. אחרי שגבאי השיג רק שישה מנדטים בבחירות באפריל 2019 ופרש, פרץ השתלט על המפלגה וחזר על המסרים הישנים שלו נגד נתניהו, שאותם הספיק עד אז להפר ולהפריך.
וכך איש לא לקח ברצינות את פרץ, והוא נאלץ להישבע בשפמו המגולח שלא ישב בממשלת נתניהו. לקראת הבחירות בספטמבר 2019 צירף פרץ לרשימת העבודה את אורלי לוי־אבקסיס, במה שנראה היום כמסע הונאה פוליטי הזוי. ההבטחות של השניים לבוחרים הרקיעו שחקים. הם התחייבו לשבור את הבורסה באמצעות חיבור שמאל־ימין שיביא אליהם המונים. "אנחנו מזיזים חומות מצד לצד", אמרו בריאיון משותף לידיעות אחרונות ביולי 2019. ופרץ הוסיף: "כאשר אלך לדבר עם אורלי בקיבוצים או בפני בני מיעוטים, תהיה שם התרגשות אדירה. אדירה. ההתרגשות תאחז גם את גבעתיים ואת סביון".
אני מספיק ותיק כדי לזכור את פרץ בתחילת דרכו במפלגת העבודה. אני זוכר את ההתלהבות הגדולה שם מראשי ערים צעירים וממנהיגים חברתיים נוספים, בני עדות המזרח, שהצטרפו למפלגה וסימנו מהפך אפשרי בעיירות הפיתוח ובשכונות
אבל ההתרגשות היחידה, התברר, אחזה בפרץ עצמו. הזוג המוזר לא הצליח לגייס קולות בעיירות הפיתוח, במושבים או בקיבוצים. העבודה־גשר השיגה שישה מנדטים בבחירות ספטמבר. פרץ כדרכו זגזג שוב, ואחרי שהודיע שלא יחבור למרצ שינה כמובן את דעתו. בבחירות לפני כחודש רצה כבר רשימה משותפת של העבודה־גשר, מרצ והתנועה הדמוקרטית של האלוף יאיר גולן. התוצאה בקלפי הייתה עלובה, שוב. רק שבעה מנדטים. עוד פעם הסתבר כי לצמד המבטיח, בוני וקלייד הישראלים, אין קונים בשוק הפוליטי, ולא חשוב מה הקונסטלציה ומה הקומבינציה.
אחרי החיבור הראשון ביניהם, ביולי שעבר, הבטיחו פרץ ולוי כך: "אנחנו לא ננהל עם נתניהו משא ומתן בזמן שיש נגדו כתב אישום. נקודה. נ־קו־דה.". אחרי החיבור עם מרצ ההתחייבות הייתה צריכה להיות חמורה ומחייבת פי כמה, אבל עכשיו המשא ומתן עם נתניהו בעיצומו. לוי כבר פרשה, והיא בדרך לממשלה. פרץ, שרכב על הגב של רבבות מצביעים, גם של מרצ, שלא רוצים לשמוע על נתניהו, מפרק היום את החיבור עם מרצ ואת מה שנשאר מהעבודה, ולוקח איתו את איציק שמולי לממשלה הזו. "רמאי בזוי", אומרת עליו ח"כ תמר זנדברג (מרצ), אולי בצדק.
סיפור עצוב. אני מספיק ותיק כדי לזכור את פרץ בתחילת דרכו במפלגת העבודה. אני זוכר את ההתלהבות הגדולה שם מראשי ערים צעירים וממנהיגים חברתיים נוספים, בני עדות המזרח, שהצטרפו למפלגה וסימנו מהפך אפשרי בעיירות הפיתוח ובשכונות. היו שם עמיר פרץ, אלי דיין, נסים זווילי, אלי בן־מנחם ואחרים. כולם נעלמו. פרץ שרד היטב, והוא היום חבר הכנסת הוותיק ביותר (מאז 1988). עמיר פרץ, שייצג את התקווה הגדולה של העבודה, את פניה החדשות לכאורה, את האלטרנטיבה שקמה לתחייה – הוא היום הבן השני מההגדה של פסח. "מה העבודה הזאת לכם?", הוא אומר, ורץ להיות שר הכלכלה של בנימין נתניהו. 
