ההמנון הלאומי של ישראל לא נקרא מיד "התקווה". המילה הזו מופיעה רק בחצי השני של השיר, ואינה בהכרח הבחירה הראשונה והאינטואיטיבית כשקוראים את מילותיו של נפתלי הרץ אימבר. ואכן, במשך שנים לא מעטות קראו לו "עוד לא אבדה" ואפילו "געגועים"; השם "התקווה" התקבע בשלב מאוחר יותר. ובכל זאת, התקבע. כי תקווה היא אולי הדבר החשוב ביותר שאדם – ודאי יהודי, אבל לא רק – זקוק לו כדי להביט ממקומו במרתפי המציאות החשוכה אל עבר עתיד טוב יותר. מה יש לנו אם לא תקווה.
לפני שבועיים, ב־26 במארס, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט קצר שנתן תמונת מצב על מגפת הקורונה. אני לא אפידמיולוג, לא זיהומולוג, אפילו לא פקיד במשרד הבריאות. בסך הכול עיתונאי שנובר בנתונים החשופים לעין כול, מנסה לנתח אותם בהתחשב במה שאנחנו יודעים על הנגיף ועל האופן שבו מתפשטת מגפה, ומפרסם את מסקנותיי.
באותו שלב, איש באולפני הטלוויזיה, המומחים בעיתונים והמרואיינים ברדיו, לא העלה על דל שפתיו את האפשרות שמצבנו משתפר, ובכל זאת כתבתי כך: "חייבים קצת בשורות טובות אז הנה – יומיים ברציפות שיש ירידה בגרף החולים החדשים בקורונה. מהכפלה כל יומיים וחצי עברנו להכפלה כל שלושה ימים וחצי, וזה משמעותי ומשמח. בדיוק מה שנקרא 'שיטוח העקומה'. זה עדיין מוקדם, עדיין יכול להשתנות, חייבים לשמור על ההוראות בקפדנות כדי להמשיך את המגמה ולהעצים אותה, אבל חייבים גם קצת בשורות טובות. חודש טוב שיהיה חברות וחברים, נצא גם מזה".
אני מודה שהתגובות הפתיעו אותי. "בשורות טובות כמו אוויר לנשימה"; "קרן אור באפלה" – זה היה הסגנון. ואני? בסך הכול הבאתי נתונים שמתפרסמים מדי יום, לא היה צריך לעשות איתם יותר מדי. רק לפרסם. מאז, בערך בכל יומיים אני משתדל לפרסם פוסט מעודכן על מצבה של מדינת ישראל במלחמתה נגד נגיף הקורונה. ולמרבה השמחה, מפעם לפעם אני יכול לעלות עוד אוקטבה ברף האופטימיות.
לעומת זאת, אצל הגורמים הרשמיים? שממה. כמעט אפס תקווה. אם לפני חודש דיבר כל מי שרק היה יכול על משימה לאומית ושמה "שיטוח העקומה", הרי ברגע שהצלחנו לעשות זאת – במחיר כלכלי, נפשי ואישי עצום של אזרחי המדינה – לפתע המינוח נעלם לחלוטין מהשיח, ועברו לדבר על סכנת הצפת בתי החולים במונשמים. בשלב מסוים אפילו התריעו על אלפי מתים שצפויים כאן, בלי שהיה למספר הזה שום בסיס מלבד רצון להפחיד.
לפני כשבוע כתבתי: "עם כל ההסתייגויות הנדרשות, נראה כי בגדול ובשיא הזהירות אפשר לומר ובטח לקוות שמדינת ישראל עברה את שיא המגפה. יש מגמת השתטחות בעקומת העלייה בתחלואה כבר שבוע ברצף. זה מצוין ומעודד מאוד".
לא רק שלא הפרזתי באופטימיות, הייתי זהיר מאוד. אבל הבאתי את הנתונים כהווייתם, מה שלא נעשה – ודאי לא מספיק – בתקשורת המיינסטרים ובמדורות השבט הטלוויזיוניות. התגובות המשיכו להראות שאנשים נואשים לתקווה: "מבחינתי לא משנה אם אתה צודק או לא, העיקר שאתה משדר אופטימיות. צריך הרבה כזאת"; "אתה תקוותנו פה". זה באמת מחמיא ונעים, אבל אני לא אמור להיות הכתובת לישראלים שמחפשים תקווה. ראשי המדינה ומובילי מערכת הבריאות צריכים לשדר אותה לאזרחים. לא במקום האזהרות ושימור מצב החירום, אלא במקביל. אני מבין את הרצון למנוע שאננות ופריקת עול, אבל בחלונות הגבוהים חייבים להבין ומהר שהעם הזה לא מטומטם. החברה הישראלית מוכיחה בחודש האחרון – על אף כל החריגות והחריקות – בגרות מרשימה, חוסן חריג ומשמעת למופת. מישהו צריך להגיד את זה, לטפוח על השכם ממרחק שני מטר ולתת תקווה. אנשים כלואים בבתיהם, חלקם עם ילדים קטנים, חלקם בלי עבודה, חלקם גם וגם, נושכים שפתיים וממשיכים הלאה בדיוק לפי ההוראות. מישהו צריך לומר להם שהם נהדרים, מדהימים, שיש תכלית למצב הקשה שבו הם נמצאים. שיש תקווה.
ויש תקווה. לפני פחות משבוע, ביום חמישי, כתבתי: "ישראל ממשיכה לשטח את העקומה ולבלום את הנגיף. ב־24 השעות האחרונות חלה עלייה של 11 אחוז במספר החולים. בהתחשב בכך שהנתון הזה כולל גם את ההתפרצות במוקדים חרדיים ובראשם בני־ברק, זה אומר שהמגפה בבלימה".
במוצאי שבת הגיע העדכון ממשרד הבריאות שהראה ירידה לשיעור עלייה חד־ספרתי. ביום ראשון בבוקר המגמה הזו המשיכה. כבר כתבתי פוסט נוסף שבו העליתי על נס את ההתקדמות הזו, אך לא פרסמתי אותו. למה? כי יותר מדי אנשים מסביב המשיכו לשדר חוסר תקווה, כמעט התעלמו מהנתונים האלה, ושלל סיבות בידיהם: אין מספיק בדיקות, מדובר בסוף שבוע, זו רק ירידה נקודתית ועוד.
אבל המציאות התעקשה להמשיך ולשדר אופטימיות, והמגמה המשיכה גם למחרת. אז כתבתי באופן הגלוי ביותר את האמת: "איזה כיף לכתוב עכשיו, רגע אחרי שפורסמו נתוני היממה האחרונה, שלמרבה השמחה הם ממשיכים לזרום ולאשש את מה שכבר אפשר לקרוא לו בזהירות – השלב הבא של ניצחון ישראל על הקורונה".
התגובות הוכיחו שוב: אנשים כמהים לתקווה. לא תקוות שווא, אלא כזו שמבוססת על נתונים. תמיד עלולה להיות התפרצות מחודשת, אין לנו תעודת ביטוח, וחייבים להמשיך לשמור על ההוראות וההנחיות בקפדנות כי זה בדיוק מה שהביא אותנו למצב המשופר שבו אנו נמצאים כיום. העם הזה יודע להכיל מסרים מורכבים, והוא זקוק לתקווה. אז תנו לו אותה. חג שמח.
