פעם קראתי על שיטת טיפול חדשנית (לגביי, לפחות) בטראומה שלאחר לידה. החידוש היה שהמטופלת לא הייתה האם שחוותה את הטראומה של הלידה, אלא התינוקת. במהלך הטיפול "שחזרו" האם, האב, המטפל והתינוקת (שכבר הייתה בת ארבע בזמן הטיפול) את הלידה, כשהם יוצרים תעלת לידה מדומיינת, שממנה יוצאת הילדה בקלות ומתקבלת בשמחה על ידי הוריה. מין חוויה מתקנת, מתוקנת.
אם נשים בצד את ההסתייגות (הסתייגות? הזיה מטורללת לחלוטין), לידה היא טראומה, לכל הדעות. ולראיה – תושיבו כמה נשים בשולחן אחד, בעיקר באירועים כמו ברית, ותראו כיצד בתוך שלוש שניות השיחה תעבור לשחזור של חוויות מחדר הלידות, עם כל הגשעפט הנלווה. ככה אנחנו מרככות את הטראומה, אנחנו מדברות על זה.
מילא היולדת, לה יש חלק בכל זה. לעיתים זאת אפילו החלטה מושכלת. אבל מבחינת הרך – אף אחד לא שאל אותו. לא בדקו אם מתאים לו להיוולד דווקא עכשיו, דווקא לזוג הזה, או אם מתאים לו בכלל לבוא לעולם.
ככה גם עם ישראל. אף אחד לא שאל אותם אם בא להם להיגאל, להפוך לעם, לנסות לעבור בתעלת הלידה הצרה, בכאב, בפחד, בחיפזון, בזירוז, במלקחיים חזקות ובוואקום נטוי, וכשכל זה לא עוזר אז בקיסרי מפואר, כשזרקורי הניאון של ההיסטוריה מאירים את הרגע הראשון שלהם בעולם.
הם לא ביקשו להיגאל. לא הייתה מילה כזו באוצר המילים העבדי שלהם. הם לא התגעגעו לחופש בחירה, לחירות אישית, כי מעולם לא טעמו דברים כאלה. הם לא התגעגעו להיות עם, כי לא היה להם מושג שהם כזה. הם רק רצו שיפור בת"ש, בתנאי השירות. הם לא ביקשו גאולה, הם לא שאפו לאור, הם לא רצו שחרור לרוח המשועבדת, הם רק ביקשו שלגוף שלהם יהיה קצת פחות קשה, קצת פחות שלילי, וצעקו "מן העבודה". הם היו עבדים זמן רב עד כדי כך שהעבדות הייתה המהות שלהם. הם כבר לא ידעו לחלום.
האם הלידה הזו הייתה טראומטית? אני לא יודעת בקשר ליולד, אבל מבחינת העם הנולד – ללא כל ספק. ולטראומה הזו הייתה סיבה טובה: המוח שלנו חושב במעגלים מוכרים. אם נעשה את אותו הדבר באותה דרך שוב ושוב, המעגל הזה ייצרב עמוק יותר. כוחו של הרגל. הטראומה הזאת צרבה מעגלים אחרים. היא חיווטה מחדש את המוחות של העם הנולד. ועדיין – מדובר בטראומה, ובלידה טראומטית, וגם לכן אנחנו שבים ומדברים בה, ודשים ומזכירים אותה, בכל שנה מחדש. אנחנו מספרים על העבדות ועל הפחד, ועל ההוד והנס והגאולה.
תראה, בן שלי, אימא מנקה לפסח. קח סמרטוט, בוא תעזור. למה אנחנו מנקים, אתה יודע? כי בני ישראל היו צריכים לצאת מהר ממצרים ולא הספיקו להתפיח את הבצק. אבל זה לא העניין, בן שלי. זאת דוגמה שבאה רק בשביל להסביר שכשמגיעה הגאולה קמים והולכים. מה הולכים, רצים. אם הם היו מחכים שהבצק יחמיץ, הם היו מחמיצים את הרגע. עכשיו תגיד אחריי: אסור להחמיץ גאולה. יופי, בן שלי.
וכאילו העורך הראשי של כל מהדורות החדשות בארץ נתן הנחיה מפורשת לעסוק עכשיו בגאולת העם מכל כיוון. אנחנו יכולים לשמוע את קול התור בכל כתבה כמעט. בהתעקשותו של ראש הממשלה שסיפוח חבלי מולדת ייכלל בקווי היסוד של ממשלת האחדות, בעקומת הנדבקים הצוללת פלאים, בארץ המלאה מתנדבים שמחייכים מתחת למסכות כשהם מחלקים לקשישים ארוחות שבהן השקיעו את כל הלב, בערבות השמאלצית הנהדרת הזאת.
רגע אחד השבוע גרם לי להרגיש פסח גאולים: מצלמה מלווה שני חיילים בבני־ברק, שדופקים על דלתות בעיר ומביאים לדיירים מזון. מה זה אם לא גאולה? זה הדבק שהיה חסר לעם הזה: כבר נפגשנו עם עולים מכל המדינות, ויצרנו גשר בין חילונים לדתיים, בין ימנים לשמאלנים, והפצע כבר לא שותת דם כבתחילה. אבל החרדים עדיין נותרו ארץ לא נודעת, שמעדיפה לא לקבל תיירים. במהותם הם נבדלים. ועכשיו החיילים האלה, המתוקים האלה, שבימים רגילים אולי היו זוכים ליריקות, יוצרים את החיבור לחלק ההוא של העם, שאנחנו מתגעגעים אליו מאז שיצאנו יחד ממצרים, ורוצים להתקרב אליו. והחרדים, אחרי שהמגפה טרפה את כל הקלפים המוכרים להם, עקרה את הדלתות והסורגים, נלחמים לבל יושמצו, נלחמים על האהבה הזאת.
שנזכה לגאולה שלמה. הנה היא כבר פה.
